המצוד אחר כבוד: פרק 38 – על החיים ועל המוות!

דרך ארוכה עברה על מאיר עד שהוא הגיע לברגן. וכשעשה את צעדיו הראשונים במקום, הריח את סרחון המוות רובץ בכל. ביצות המים שמתוכם בצבצו קצוות של גבעולים, היו בכל מקום. רגליו נרטבו, אפו דלף והיה לו קר. לא כך הוא תיאר את המקום שבו יערוך את הקרב של חייו.

הוא פסע למקום שבו הפוקידע אמר לו שיימצא את בית הקברות המקומי. הוא חיפש אחר קברה של פרנצ'סקה במשך שעה, וכשמצא אותו, הופתע לגלות עד כמה הוא עלוב. שני קרשים הוצבו זה על גבי זה בצורת צלב, עליהם נחרט, ככל הנראה בשפת המקום, שמה של פרנצ'סקה המקורית, ללא שום הדר או כבוד, וללא שום זכר לבן משפחתה עב הכרס, הדון קורליאון.

מאיר שפשף את עיניו בחוסר אמון. הוא הוציא את ידו מהכיס, הושיט יד אל תוך הביצה שעמד בה, פשפש ארוכות בתוך המים הבוציים, עד שהוציא אבן קטנה. הוא ניער אותה במים, ניגב אותה במעילו, נישק אותה קצרות והניח אותה על הקרש העלוב. "אומנם לא הכרתי אותך בחייך המקוריים, אבל אהבתי את נשמתך בכל מאודי ואני… מודה לך על כך", אמר בקול חנוק.

הוא עזב את המקום, והסתכל סביב. מזג אוויר אפרורי צבע את השמיים באפור מגעיל, קור לא אנושי שרר במקום, וכתוצאה מזה, אף אחד לא הסתובב ברחובות. מדי פעם ירדה טיפת ברד בודדה ופגעה בו בראש, כאילו מציקה לו. כאילו בודקת עד כמה חשוב לו להגיע לכאן ולסגור את החשבון. הוא צעד ארוכות, עבר את בית העירייה, חלף על פני פסי הרכבת הקפואים, ושום דבר לא קרה. לבסוף ראה שלט ועליו כתוב בעברית "קבר אנה פרנק" עם החץ מופנה שמאלה.

מאיר פנה לשם והתחיל ללכת לעבר היעד. מדי פעם מעד לתוך הביצה הבוגדנית ונרטב עוד קצת. כשהגיע לשדה, ראה במרכזו קבר אחד בודד, מסביבו אין ספור זרי פרחים ופנס רחוב. הוא ניגש למקום וראה שהקבר הוא סמלי. אין שם באמת חלקה. עליו היה כתוב באנגלית השמות מרגוט פרנק ומתחתיו אנה פרנק. מאיר הוציא את הפוקדור של אגיסלאש והחזיק אותו בידו, "אם מישהי קבורה כאן, תנדנד את הכדור פעמיים", אמר. שום נדנוד לא התרחש. הוא החזיר את הכדור של אגיסלאש למקומו והוציא את זה של מגנזון – "אתה יכול לבדוק לי מה קורה פה?"

אבל מי שענה לו לא היה הפוקידע, אלא קול צפרדי שהגיע מאחוריו – "פה היה ברגן בלזן".

מאיר ידע מי עומד מאחוריו. הוא גם ידע שבעמדה זו הוא היה בנחיתות ולכן הוא לא זז ולא נע. "אנה פרנק הלכה לעולמה במחנה ההשמדה הזה. אני יודע, שרדתי אותו בעצמי. אני חיכיתי לך. אני עוקב אחריך מהרגע שהגעת לעיירה. אתה בטח שואל את עצמך – למה קברתי את הבת שלי בקבר כזה עלוב ועוד עם סממנים נוצריים, נכון?" והשאלה הזו אכן ניקרה את מוחו של מאיר. "ובכן, אם יש משהו שהשואה לימדה אותנו, לימדה אותי לפחות, זה שלא בטוח בעולם הזה להיות יהודי, ולכן הסתרתי את הזהות של הבת שלי, היא סבלה בחייה, אני לא רוצה שהיא תסבול גם במותה".

מאיר הסתובב וראה את קורליאון מאחוריו. נראה שהוא איבד 40 ק"ג לפחות, בגדיו היו מרושלים, זקנו לא מגולח, פניו חלולים מהבעה, והוא נראה אדם שבור, חסר דרך, חסר חיים.

"זו גם הסיבה שאני הסתרתי את זהותי. לא באמת קוראים לי דון קורליאון. אני יהודי כפי שכבר בטח הבנת, ולהיות יהודי בזמנים שבהם אני חייתי כאן זה היה כרטיס נסיעה לכיוון אחד בלבד – מוות. אז שיניתי את שמי, עברתי לסיציליה ונשבעתי שלא ארעב ולא אצטרך להושיט יד לצדקה כל עוד נשימה באפי. פתחתי עסק, הוא היה מוצלח מאוד, מוצלח מדי, אם אתה שואל את האויבים שלי, אבל הם לא נשארו בחיים למשך הרבה זמן.

ואז נולדה לי בת. ואתה אולי צעיר מכדי להבין, אבל עד לאותה תקופה אני הייתי ניצול שואה, כזה שהתעורר בלילה מזיע מרוב סיוטים, כזה ששמר על הצלחת שלו קרוב מאוד לבית החזה כדי שאף אחד לא יתקרב אליה מחשש שיגנבו לו את האוכל, כזה שראה את כל בני המשפחה שלו הולכים למקלחות ולא חוזרים.

ואז נולדה לי בת. והחיים האפורים שהיו לי פתאום קיבלו אור. והסבל שעברתי פתאום קיבל פרופורציה. פתאום היה מישהו קטן שהיה תלוי בי, בטיפול שלי, באהבה שלי, בי. זה נתן לי המון כוח, זה נתן לי כיוון, זה נתן לי משמעות. התחלתי לאהוב את החיים. ופתאום הילדה משמיעה קולות ולפני שאתה יודע מה קורה, היא אומרת את המילה אבא, והיא עושה את הצעד הראשון שלה, ובכל פעם שאתה נכנס בדלת, היא רצה לעברך בידיים פתוחות ומקבלת אותך בחיבוק. היא הייתה המלאך השומר שלי. היא נתנה לי חיים.

ואז בגיל 17 היא מתה בתאונת דרכים מחרידה. כמובן שהמשטרה עשתה הכל כדי להגן על הדורס ומנעה כל אפשרות של הוצאה להורג. הם רצו מאסר עולם, אבל כאשר אתה האיש העשיר ביותר בעולם, אתה פשוט קונה את בית הסוהר ומכניס לו אוכל מורעל לתא ומטפל בבעיה הקטנה הזו. ואז באמת עברתי שואה. במשך כ20 שנה חיפשתי פתרונות איך להחזיר אלי את פרנצ'סקה שלי. אשתי לא אהבה את זה ועזבה אותי. נאלצתי ללכת לשוק האפור, השחור, הסגול, ובשום מקום לא הייתה את הטכנולוגיה שאפשרה את זה.

עד שמצאתי חוקר צעיר שעסק בשילוב של ד.נ.א מפוקימונים. למען האמת, הוא היה בגילי, אבל מאחר והוא היה כל כך נקי, וטהור ובעל כוונות טובות, תמיד התלוצצנו שהוא צעיר ממני. הוא מצא דרך לשלב את הגנים של קיורם עם הפוקימונים האגדים זקרום ורשיראם. זה היה סבא שלך.

האמת היא שאחרי שהוא ראה את הסבל שזה גורם לפוקימון, הוא זנח את המחקר שלו, אבל ידעתי שאם הוא יודע איך לשחק עם גנים של פוקימונים בצורה הזו, הוא לבטח ידע גם איך לשלוט בגנים אנושיים.

אבל הוא לא רצה לעזור לי, הוא אמר לי "מכל האנשים, ניצול שואה כמוך צריך להבין את ההשלכות של ניסויים בבני אדם. מנגלה עשה את זה, אני לא מוכן". אבל הוא לא הבין שמה שהוא עושה לי היה יותר גרוע מג'וסף מנדלה. כאילו, אם הייתה סלקציה בין המוות לחיים, אז הוא שלח אותי לחיות חיים של בן-מוות אם אני בלי בתי. כי מה אני בלעדיה? אני כלום ושום דבר. אז החלטתי להביא מוות על משפחתו, במחשבה שאולי הוא ינסה להחזיר אותם לחיים ועל הדרך נלמד את הסוד. אבל בכל פעם שמישהו מת ממשפחתו, הוא פשוט השלים עם זה. רק כאשר הבת שלו מתה, אמא שלך, זכרונה לברכה, ולאחר לילה של שתייה עד שיכרון חושים שבו הבהרתי לו שאולי הוא שלם עם מותה של בתו, אבל אני לא שלם עם מותה של בתי, הוא הסכים לעזור לי באופן חד פעמי.

ואז הוא אמר לי שמה שקרה לבת המקורית שלי, יקרה גם לזאתי. כלומר, אם המקורית נשרטה בגיל 5, החדשה תקבל שריטה בלי קשר למה שהיא עושה בחיים שלה. ואם המקורית מתה בגיל 17, אז זהו גורלה של החדשה. לא הסכמתי לכך. ידעתי שחייב להיות פתרון. ואם בתי המקורית מתה בגיל 17, אז יש לו 17 שנה למצוא דרך להשאיר את הבת החדשה שלי בחיים. אבל אז אתה הגעת והרגת אותה. ועל הדרך גם הרגת אותו. ובכך שהרגת את שניהם, מנעת ממני את האפשרות לחיות חיים נורמליים, ועל כך אתה תשלם בחייך". את כל זה אמר קורליאון בקול שקט, איטי וברור, כאילו הוא התכונן לרגע הזה במשך הרבה מאוד זמן.

קורליאון שפשף את ידיו אחת בשנייה והוציא את שרשרת הכדורים שלו. היו עליה 3 פוקדורים. מאיר חשב שהוא בעמדה לא רעה, 'אני צריך לנצח רק שלושה פוקימונים', חשב לעצמו. אך בחלק האחורי של המוח שלו, הוא עדיין זכר את המכתב שקיבל מהסוכנת ח' שכתבה לו: "דון קורליאון הוא מאמן פוקימוני פיה. הוא מעולם לא החזיק בשום פוקימון שלא היה לו את הסוג הזה… ועוד דבר שכדאי לך לדעת הוא שאף אחד מעולם לא ניצח את דון קורליאון בקרב פוקימונים. הוא בלתי מנוצח, אז הולכת להיות לך עבודה קשה."

מאיר מלמל לעצמו:  "על החיים ועל המוות".