סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פרק 7: איליה קפיטולינה / איידן סוייר

חסן פקח את עיניו בין שתי שמיכות עבות ששמרו עליו מהקור המקפיא של הלילה המדברי. הוא גילה שדניאל כבר נמצאת בחדרו, רוכנת מעל מיטתו.

"קום", אמרה לו, "עוד חצי שעה נצא לדרך. כדאי שתספיק לשתות, לאכול ולהצטייד במים".

"מה השעה?" הצליח לחלץ מגרונו.

"חמש וחצי".

"ובשעה כזאת את מעירה אותי?"

"אנחנו חייבים לצאת לדרך ברגע שהשמש תעלה, לפני שיהיה חם מדי. תאמין לי, תודה לי על זה אחר כך".

חסן הצליח לגרור את עצמו לישיבה. אחרי ארוחת בוקר קלה ומים שמילא שוב בעזרתה האדיבה של איזיס, הם יצאו שוב לדרך. איזיס הביאה אותם לתחנת האוטובוס שבה סיימו ללכת אתמול, ומשם הם המשיכו במסע.

= = = = =

באותו בוקר, אניה חזרה אל בית החולים, מוקדם יותר ממה שציפתה. מקס חיכה לה כשאותה כתבה עדיין מוצגת על מסך המחשב שבחדרו, חלק ממנה מסומן.

"בוקר טוב. מה היה כל כך דחוף לך להיפגש שוב?" שאלה אותו.

"תראי את זה", הוא החווה על המחשב, "הכתבה הזאת מדברת על צוות מגמה, ארגון פשע שמרכז פעילותו הוא כאן בהוואן, ומטרתו לייבש את המים בעולם. איך זה שהאצבעות המאשימות מופנות אליי ולא אליהם?"

אניה נאנחה. "מקס, אמרתי לך…"

"מה? שצריך לוותר מראש? סליחה אבל אני חושב שאת טועה".

"אתה לא יודע את כל הפרטים".

"כי אף אחד לא טורח לספר לי את כל הפרטים".

"מקס, לא הקשבת למילה ממה שאמרתי לך אתמול? ככול שתדע יותר, כך יש יותר סיכוי שההגנה שלנו תידחה", אמרה אניה, "אני כן אגיד לך דבר אחד: אתה באמת חושב שבמהלך השנתיים שהיית בתרדמת, המעורבות של צוות מגמה בייבוש אגם מאי לא נבדקה כבר עשרות פעמים? הם אמנם לא אנשים סימפטיים במיוחד, אבל במקרה הזה הם לא אשמים".

מחשבה חלפה במוחו של מקס. "רגע אחד, מה פתאום שנתיים? אלז… דוקטור קוצ'רובה אמרה שהייתי בתרדמת רק שנה".

"היא כנראה התבלבלה. הועברת לכאן מבית חולים אחר לפני שנה".

"והחברים האלה?"

הם הביטו בשני הצעירים במיטות האחרות בחדר.

"אותו הדבר לגביהם", אמרה אניה, "אבל אני לא חושבת שזה מה שחשוב עכשיו".

"הפעם אני מסכים אתך. בכול מקרה, גם אם צוות מגמה לא מעורבים, אני סייר פוקימונים. התפקיד שלי הוא לשמור על הטבע. איזה אינטרס יש לי לייבש אגם?"

"מקס, אני מזכירה לך…"

"שמעתי אותך. ובכול זאת אני חושב שזכותי לדעת. אני לא מתכוון להודות בפשע שאני אפילו לא יודע את הפרטים לגביו".

אניה היססה לרגע לפני שענתה, "אתה בטוח שאתה רוצה לקחת את הסיכון?"

"אם אני לא אדע, זה יטריד אותי בין אם אצא לחופשי או לא".

היא הניחה את התיק שלה על ברכיה ופתחה אותו.

"בסדר", אמרה, "הזהרתי אותך".

= = = = =

דניאל הרגישה שקצב ההתקדמות שלהם היה הרבה יותר טוב היום. היציאה בשעה מוקדמת יותר בהחלט שיפרה את קצב הליכתם, ועזרה גם העובדה שהפעם היו לשניהם מספיק מים. אחרי שהלכו פרק זמן דומה לזה שהלכו אתמול, ניצב לפניהם שלט המראה את שם המושב שאליו הגיעו. היא הביטה שוב במפה שלה.

"חסן", אמרה בהתרגשות, "ברוך הבא לשדות מיכה".

"ומה כל כך מיוחד כאן?" שאל.

"אנחנו בדיוק באמצע הדרך בין אשקלון לירושלים", ענתה דניאל, "וחוץ מזה, הגענו הנה בדיוק בזמן המתוכנן, כלומר אנחנו בדרך הנכונה. יש לך עוד מים?"

"כן. לקחתי שני בקבוקים, זה לא מכביד עליי".

"יופי. אם נמשיך בקצב הזה, נוכל להגיע לירושלים אפילו הערב".

כמובן שהם לא המשיכו בקצב הזה – מזג האוויר והרעב התחילו לתת את אותותיהם, ואחרי שהגיעו לכניסה ליישוב נוסף שבה חנו כמה אופנועים ישנים, שניהם הרגישו שאין טעם להמשיך.

"זה נורא אם לא נגיע לירושלים היום?" שאל חסן.

"אני לא ממהרת", ענתה דניאל, "בדיוק חשבתי שכדאי לסיים להיום".

"יופי. אז…"

ומפינת אחד הבתים זינק מה שנראה כמו צל שחור, ופגע ישר באיזיס.

= = = = =

המעטפה הגדולה שאניה הגישה למקס נשאה את שמו. בתוכה הוא מצא כמה מסמכים מהודקים, ובתחתית המעטפה דיסק של מחשב. המסמכים כללו הרבה מילים שמקס לא הצליח להבין טוב יותר מאקרוטית עתיקה.

"מה זה אומר?" שאל.

"אלה כתבי מחקר של חוקר פוקימונים ששמו ביל", ענתה אניה, "לפני הכול, אתה בטח מבין שהמאזן האקולוגי הוא מאוד עדין, וייבוש של אפילו חלק קטן מהמים בעולם הוא בעל השלכות קטסטרופליות. ולכן צוות מגמה מוגדר אלצנו כאויב מספר אחת".

"עד כאן הכול ברור".

אניה ניגשה למחשב, ואחרי כדקה של חיפוש ברשת, מצאה ציור שהוצג על המסך.

"עכשיו, למרות אובדן הזיכרון שלך, אתה זוכר פוקימונים היטב, נכון? מה אתה יודע על הפוקימון הזה?"

מקס הביט בציור. היצור שהוצג בו נראה כמו תרופוד קדום, לוחות שריון מכסים את רוב גופו. הוא נזכר בתרגילי הזיכרון שאלזה נתנה לו, אותם פתר בלי בעיה, אבל הפעם לקח מעט יותר זמן עד ששמו של הפוקימון עלה במוחו.

"זה גראודון", אמר, "פוקימון אדמה, חי בהוואן, נדיר מאוד".

"זה הכול?" שאלה אניה, וכשמקס לא ענה המשיכה, "גראודון הוא לא סתם פוקימון נדיר. הוא פוקימון אגדי, יחיד במינו ועתיק מאוד, ובכוחו לייבש את כל המים בעולם. העידן הנוכחי שלנו התחיל בקרב בין גראודון לבין קיוגר, פוקימון אגדי בעל היכולת להציף את העולם במים, ששינה לחלוטין את פני העולם והוכרע רק כאשר שניהם שקעו בשינה מכושפת עמוקה. צוות מגמה מנסים לתפוס את גראודון ולהשתמש בו למטרותיהם".

"אני לא רואה איך זה יכול להשתבש", אמר מקס.

"כמה סיירי פוקימונים הקימו ארגון-צללים שמכונה צוות אקווה. הם נלחמים בפשע באמצעות פשע. בסופו של דבר גם צוות אקווה עברו את הגבול, והבנו שאנחנו חייבים להחריף את הצעדים נגד שני הארגונים. החלטנו לבצע תוכנית שאף אחד לא רצה לבצע, עד שהבנו שאין ברירה. שני סיירי פוקימונים נבחרו למשימה. הראשון היה אתה, תלמיד מצטיין וסייר פוקימונים מנוסה למרות גילך הצעיר. השניה שוכבת כאן במיטה".

והם שוב שלחו מבט אל האישה הצעירה השקועה בתרדמת ומחוברת למכונות. הוא הכיר אותה, הבין מקס, אבל גם עכשיו לא הצליח להיזכר בשמה או בכול פרט אחר אודותיה.

"אתה יכול לנחש מה הייתה המשימה?" שאלה אניה.

"אם לא הצלחנו לטפל בצוות מגמה", ענה מקס, "אולי היינו מצליחים לטפל בגראודון".

= = = = =

לפני שהספיקו להבין מה קורה, הם היו מוקפים. רובים ואקדחים כוונו אליהם מכול עבר מידי ששה גברים ונשים, כולם גלוחי ראש ולבושים בגלביות לבנות. היא הייתה בטוחה שעוד רגע מהירות התגובה המדהימה של איזיס תיכנס לפעולה, והיא תיקח אותם משם תוך שבריר שניה – אבל עוד לפני שהספיקה להשלים את המחשבה הזאת, איזיס כבר הייתה מעולפת, על צווארה סימני הניבים החדים שננעצו בו. מעליה עמדה כמנצחת חתולה שחורה משחור, אוזניה ארוכות כמו של איזיס, שמונה טבעות זהב מעטרות את מצחה, זנבה, אוזניה וגפיה.

"עבודה טובה, לילית", נשמע קול נשי.

בין כל האנשים החמושים עברה אישה גבוהה, רזה וקירחת, מרכיבה משקפי שמש וצעיף שחור דק מעל הגלביה שלה. החתולה השחורה עזבה את הקורבן שלה והתחככה ברגליה, והאישה הרימה את איזיס בידיה.

"מה אתם אומרים? אף פעם לא ראיתי חתול סגול".

"הוא כנראה נדיר מאוד", אמרה אחת הנשים החמושות.

"אם כך, ניקח אותו איתנו. אם היא תעשה צרות, לא נראה שתהיה ללילית בעיה להשתלט עליה".

"אתם לא תקחו את איזיס!" קראה דניאל.

"מישהו דיבר אלייך?"

יריה נשמעה באוויר. ידיהם של דניאל וחסן קפצו כמעט מעצמן זו לתוך זו.

"אני חייבת להודות שלא ציפיתי שמישהו באמת יעבור בשטח שלנו", אמרה האישה, "אבל טוב שאנחנו בודקים בכול מקרה. אין לדעת מה יקרה בסיור שגרתי".

"אנחנו לא מתכוונים…"

הפעם נשמע רק צליל דריכת רובה, אבל זה הספיק כדי להשתיק את חסן.

"אני מאמינה שלא הצגתי את עצמי", היא המשיכה, "שמי איליה קפיטולינה, וכמו שבטח הבנתם, אף אחד לא מתכוון לעבור בשטח שלי. כמובן, זה לא הופך אתכם להיות פחות מסיגי גבול, ואני תוהה אם יש לכם מספיק כדי לשלם את הקנס".

היא החוותה בידה, ושניים מהאנשים החמושים חטפו את תרמיליהם של דניאל וחסן. הם פתחו אותם והביטו פנימה, וגם איליה קפיטולינה הסתכלה עליהם בעצמה.

"רק שלושה בקבוקים, שניים מהם ריקים. איך שרדתם את המסע עד הנה?"

"היו לנו עוד, אבל זרקנו אותם בדרך", ענתה דניאל בלי לחשוב.

"לא יפה לזהם את הסביבה. עד שהעולם כמעט נפטר מבני אדם", אמרה איליה קפיטולינה, "אני מניחה שנעזור לכם לטפל בכול שאר הזבל שלכם".

היא החוותה בראשה, ושני שותפיה שלקחו את התיקים קפצו על האופנועים שחנו בצד הדרך. לאחד אחר היא מסרה את איזיס המעולפת, ובמהרה כולם היו על האופנועים, מלבד איליה קפיטולינה שנשארה נטועה במקומה ומביטה בדניאל וחסן.

"אני אחכה עוד הרבה זמן?" שאלה.

"תחכי למה?" שאל חסן.

"לשמוע תודה".

"תודה על מה?"

"שאני עוזרת לכם להיפטר מהזבל שלכם. שאני הולכת לטפל בחתול שלכם. שאני נותנת לכם לחיות ולא הורגת אתכם כאן ועכשיו".

"אם תשאירי אותנו בלי מים, אנחנו נמות מהר מאוד", אמרה דניאל.

"אה, אז זה לא משנה אם אני אהרוג אתכם או לא?"

היא החוותה בראשה לעבר חסן, ולילית זינקה ונעמדה מולו, עיניה האדומות זוהרות באור שחור מבשר רעות.

"אפשר לסיים את זה כאן ועכשיו, ואפשר לחוס על חייכם. מה את מעדיפה, ילדה?"

דניאל הביטה בחסן, שכבר עצם עיניים בהשלמה עם גורלו, ואמרה בקול חלוש: "תודה".

"יפה. עכשיו אתה".

"תודה", נאנח חסן.

"זה כל מה שרציתי לשמוע".

היא קפצה על האופנוע, לילית הצטרפה אליה מכורבלת לרגליה, ויחד החבורה נסעה מזרחה, מותירה אחריה ענן אבק. דניאל וחסן קמו על רגליהם, בלי שתיה, בלי תיקים ובלי איזיס.

"מה עושים עכשיו?" שאל חסן.

"אנחנו כבר רחוקים מדי מכול מקום אחר", ענתה דניאל, "או שממשיכים קדימה או שגוועים בצמא".

= = = = =

"אז תני לי להבין", אמר מקס, "איגוד הסיירים שלח אותנו להרוג את גראודון, שזה חבל, אבל כנראה היה מציל חיים של הרבה אנשים ופוקימונים אחרים. משהו השתבש ובטעות הערנו את גראודון, שגם זה חבל, אבל בבירור לא היה בכוונה. למה אנחנו מנהלים את הדיון הזה?"

במקום לענות, אניה הכניסה את הדיסק אל כונן המחשב. כעבור כמה שניות נפתח חלון חדש.

"אתה בטוח שאתה רוצה לראות את התשובה?" שאלה.

מקס כבר לא היה בטוח בכלום, אבל בכול זאת ענה, "אני בטוח".

אניה הפעילה את הסרטון שבתוך הדיסק. הדבר הראשון שמקס ראה היה את עצמו, ומאחוריו היצור הענק שראה בציור לפני כן. גראודון האמיתי היה הרבה יותר מרשים מבציור, ציפורניו החדות גדולות כמו כפות ידיו ורגליו, וקוצים מחודדים נוספים כמותן בקעו מכול צידי גופו. הוא עוד לא תקף אף אחד או ייבש שום דבר, ונראה שהוא רק מתחיל להתעורר משינה עמוקה ברקע שאר ההתרחשות שבסרטון: הם היו בתוך מערה, שלושה עמודי אבן במרכזה, ומקס ושני שותפיו לחדר היו בעיצומו של קרב פוקימונים. איוי של מקס, זו שקיבל בגיל 12 מפרופסור אוק, זינקה לעבר שותפתו למשימה ושרטה את פניה.

"חתיכת בוגד, אתה הורס את התוכנית!" קראה האישה הצעירה.

"לא אכפת לי מהתוכנית!" צעק מקס בחזרה.

"אתה לא מבין…"

"אני מבין טוב מאוד, ומצידי שכול העולם הזה יושמד!"

היא פתחה את פיה לענות לו, אבל לפני שהספיקה, התמונה קפאה לצלילי רעש סטטי חזק. אבל גם אז, מקס האמיתי שצפה בסרטון לא הצליח לנתק את עיניו מהמסך.

פוסטים קשורים

3 תגובות

  1. אז נחכה לשבוע הבא…
    איזיס כנראה יכולה פשוט להשתגר אז אין פה חשש רציני
    לגבי מקס… לא קלטתי כלום

  2. עכשיו זה התחיל להיות מותח! יהיה קשה לחכות לפרק הבא! כנראה שבעת מילוי תפקידו הוא ראה אמת רחבה יותר, או תמונה גדולה יותר, ופעל כדי לעצור גם את גראודון וגם את סיירת הפוקימונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *