ראשי / יצירה / העולם של איוי / פרק 9: המלאך הנופל / איידן סוייר

פרק 9: המלאך הנופל / איידן סוייר

בכיכר העיר מאוויל נחתו אדם ופוקימון. הפוקימון, ציפור לא גדולה יותר מכף ידו של האדם, נשאה אותו בטפריה והניחה אותו לייד מזרקה גדולה.

"תודה, ספירו", אמר האדם.

כאילו לא השלימה כעת מסע מייגע מעבר לים, ספירו פרשה כנפיים והמריאה בחזרה. האדם הביט במפה דיגיטלית שהוצגה במכשיר דמוי שעון, והמשיך בדרכו ברגל.

= = = = =

זה היה הבוקר השני שדניאל וחסן העבירו קשורים לעמוד במחסן החנות. השמחה על המים שמצאו נמוגה מהר מאוד, וכעת הם שוב היו על סף התייבשות. הם אמנם לא ביצעו שום מאמץ גופני ולא יצאו החוצה אל השמש, אבל בכול זאת היו בלב המדבר ולא קיבלו מים או מזון, ודניאל הרגישה איך גופה עומד לקרוס בכול רגע.

בבוקר הזה הם גם ראו לראשונה באור יום את החתול שתקף אותם. בכול היום הקודם הוא נשאר חבוי מהם, אבל הפעם יצא ממחבואו. צבע גופו היה תכול, בהיר הרבה יותר מוופוריאון, ועל מצחו היה פוני של פרווה כחולה עם שני גדילים בצדי ראשו, שהזכירו לדניאל ילדה עם שתי צמות. עיניו, כפותיו וקצה זנבו היו כהים יותר, אבל כולם עדיין בגוונים של כחול.

"את המומחית. מי היצור הזה?" הצליח חסן לשאול.

"אני לא יודעת. לא ידעתי שיש חתולי קרח, בטח שלא בסביבה כזאת".

"אז אפילו איך להתמודד אתו אנחנו לא יודעים".

בתגובה החתול נהם וחשף את שיניו. נראה שדבריו של חסן לא מצאו חן בעיניו. מהר מאוד הופיע גם בעליו, אותו הם כבר פגשו, גלוח ראש ולבוש גלביה לבנה כמו שאר חברי הכנופיה.

"אני מציע לכם לא להרגיז את שלג. כבר ראיתם מה הוא מסוגל לעשות".

"בהחלט ראינו", אמרה דניאל, "בכנות, אני מפחדת יותר ממה שאתה תעשה לנו".

"טוב מאוד. עכשיו, אחרי שעבר עליכם יום בלי מים, אפשר להתחיל לדבר".

הוא הניח בקבוק מים על הרצפה, רחוק יותר משאחד מהם יכול היה להגיע.

"שמותיכם?" שאל.

"אני דניאל וזה…" מיהרה דניאל לומר, אבל חסן הקדים אותה:

"אני חסן", הוא הביט בעיקר בה כשאמר זאת.

דניאל הכתה על פניה בכף ידה. אריאל בתגובה בעט בבקבוק המים, ותוכנו נשפך על הרצפה.

= = = = =

כמה דקות אחרי תחילת פגישה נוספת של מקס ואניה, נשמעה דפיקה בדלת. דוקטור קוצ'רובה פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.

"אנחנו באמצע פגישה", ציינה אניה.

"זה בסדר", אמר מקס, "אני ביקשתי ממנה להיות נוכחת".

"אתה? אבל כל מה שאנחנו אומרים כאן…"

"אני יודע. הפגישה הזאת לא סודית, ביקשתי מעוד אנשים לבוא".

"מה זאת אומרת?" שאלה אניה, "מקס, אתה יודע שאין לנו הרבה זמן ושאסור לבזבז אותו על שטויות".

"אני אישית חושבת שמקס זקוק לפגישה הזאת, ולו רק בשביל הבריאות הנפשית שלו", אמרה אלזה.

"תודה", אמר מקס, "אני חושב שהאורח האחרון שלנו כבר כאן".

ואכן נשמעו צעדים הולכים וקרבים במסדרון. בפתח עמדו שני גברים: הראשון היה טומוהירו השוטר, והשני היה גבר כבן 30, שבמבט ראשון נראה כאילו נשלף מהרחוב, לבושו מרופט ושיערו המקורזל מזדקר לכול הכיוונים.

"הנה המבקר שלך", אמר טומוהירו, "אני אהיה בחוץ למקרה שתזדקקו לי".

"תודה, טומוהירו", אמר מקס, "אני רוצה שתכירו את ביל, חוקר הפוקימונים המפורסם".

אניה קפצה על רגליה בדיוק ברגע שטומוהירו סגר את הדלת.

"מקס, זה לא מקובל עליי! אמרתי לך מה דעתי בקשר לזה…"

"ואני שמעתי את דעתך והחלטתי שאני לא מסכים איתה".

"איך הזמנת אותו בכלל?"

"השתמשתי בשיחת הטלפון האחת שלי. אני מקווה שזה לא יהיה לשווא. הזמנתי אותך לפגישה עם ביל בתקווה שבכול זאת תישארי כאן, למקרה שלביל יש מידע שימושי עבורנו".

"חכו רגע אחד", התערבה אלזה, "יש לנו כאן אורח חשוב ואתם מדברים כאילו הוא בכלל לא נמצא כאן. בבקשה, ביל, שב".

= = = = =

אריאל התכוון לצאת מהמחסן, אבל חסן קרא אחריו:

"אמרת שנדבר. בוא נהפוך את זה לשיחה ידידותית".

"אני לא עושה שיחות ידידותיות עם ערבושים. פולשים לשטח שלנו כמו תמיד".

"תן לי רק להזכיר לך שלא עשיתי לך שום דבר. חשבנו שירושלים ריקה מאדם, ועכשיו מצדי אני מוכן להסתלק מפה ברגע שתשחרר אותי".

"ירושלים ריקה מאדם?" צחק אריאל, "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני! ירושלים תמיד הייתה ותמיד תהיה עיר הבירה שלנו, מכאן נחזיר את הארץ המובטחת להיות ממלכה שלמה ומאוחדת, במקום סתם אספסוף של חקלאים שנלחמים על טיפת המים האחרונה".

"ואיך תעשו את זה?"

"מה זאת אומרת? כולם נטשו מאחור את כל מה שהם לא היו חייבים לקחת. בדיוק כמו שהעם שלך אוהב לעשות", הוא גיחך לעבר חסן, "עכשיו הכול בידינו. יש לנו נשק, יש לנו כלי רכב, יש לנו חברים כמו שלג. העולם הזה שלנו ואנחנו עושים מה שבא לנו במקום לעבוד כל היום".

"אחלה תוכנית. חבל שלערבושים אסור להצטרף".

"עדיין לא דיברנו על מה בכלל חיפשתם בירושלים מלכתחילה. ואני מעדיף לשמוע את ההסבר ממנה".

הוא החווה על דניאל, שכול אותו זמן בקושי הקשיבה לוויכוח, ורק שקעה במחשבה שלא היה שום טעם להתחיל אותו בכלל. מתוך הבנה שיותר גרוע כבר לא יהיה, החליטה לענות:

"אנחנו מחפשים את מה שנשאר מבית המקדש".

= = = = =

היה כיסא אחד לייד כל מיטת אשפוז, כך שהיו מספיק כיסאות בדיוק בשביל כולם. ביל לקח את אחד הכיסאות והתיישב עליו הפוך, כשרגליו פשוקות בשני צדדי המשענת וזרועותיו נשענות עליה.

"אני מצטערת", אמרה אניה, "תודה שהסכמת לבוא, מר…"

"רק ביל", אמר ביל.

"רק ביל?" היא חזרה אחריו.

"אין לי שם משפחה".

"מה זאת אומרת אין לך שם משפחה?"

"זה אקט מחאתי", הסביר ביל, והוסיף למראה גבתה המורמת של אניה, "אתם בטח יודעים שהמחקרים שלי נדחו כמה פעמים על ידי הממסד. אני מתעסק בתחומים איזוטריים, כאלה שמבוססים על מיתוסים, שחוקרי פוקימונים אחרים לא מתקרבים אליהם בכלל. החלטתי שאם כך, אני אציג את עצמי רק בשמי הפרטי. לא כמו פרופסור אוק או פרופסור אלם, אלא פשוט ביל, כדי שכולם ידעו שאני והפרופסורים הגדולים לא באותה ליגה בכלל".

"באמת משכנע", אמרה אניה, "ובכן, בואו נשמע מה רצינו לשאול את רק ביל".

מקס הושיט את ידו ללחיצה. "נעים מאוד, אני מקסוול דרווין. דיברנו בטלפון לפני יומיים".

"אני זוכר", אמר ביל, "רצית לדעת על גראודון".

"נכון, אבל בינתיים קראתי את המחקר שלך, ואני חושב שהבנתי את רובו".

מקס הראה לו את המסמכים המהודקים שקיבל מאניה. ביל זיהה אותם מייד.

"אה, המלחמה הקנוזואית. סיפור מצחיק בקשר למחקר הזה, כמעט איבדתי אותו לפני כמה שנים כש…" הוא הבחין במבטי הסובבים אותו, "אבל אולי בפעם אחרת. במה אני יכול לעזור לך?"

מקס הושיט את ידו אל המחשב שבחדרו, ופתח את הכתבה שקרא לפני כמה ימים.

"כרגע מעניין אותי משהו אחר. הכתבה הזאת מדברת על פשע שבוצע במחוז סינו בידי צוות מגמה. לפי הכתבה הם פרצו למקום ששמו מערת טורנבאק וחיללו מקדש. חוקר שמתמחה במיתוסים בטח יודע עוד על המקום".

"בוודאי", עיניו של ביל אורו, "האם שמעתם על גיראטינה, המלאך הנופל?"

= = = = =

תשובתה של דניאל רוקנה את הדם שעלה לראשו של אריאל מהוויכוח עם חסן. זה היה חסר היגיון לחלוטין. הוא אפילו לא שם לב שחסן הביט בה כעת באותה הבעה בדיוק.

"אף אחד לא מסתובב בעולם הזה בלי מטרה. למצוא את בית המקדש זה מה שחשוב לכם עכשיו?"

"כן", ענתה דניאל, "זה מה שהבטחתי לחברה".

"הבטחה שאת מוכנה לסכן את חייך בשבילה עד כדי כך?"

"למה לא? אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

"זה שונה אם את עושה את זה רק בשביל מישהו אחר…"

"ובכול זאת, אני חושבת ששנינו מסכימים שיש דברים ששווה לסכן את החיים עבורם, ולא רק לשרוד בעולם הזה".

שלג התחכך ברגליו של אריאל. הוא השיב לו ליטוף.

"מצטער, אבל להסתובב בשטח שלנו זה לא משהו שאני יכול לאפשר לכם. לא לך ובטח לא לערבוש הזה".

"חסן הוא חבר שלי, וזה בכלל לא חשוב עכשיו מה הוא. כולנו צריכים להתמודד עם אותן בעיות וזה בכלל לא חשוב מי היה כאן קודם. אם לא תשחרר אותנו, אתה רוצח בדיוק כמו האנשים שאתה שונא".

אריאל היסס לרגע. "אני אקח אתכם לקצה העיר ואשחרר אתכם שם".

"תודה, אבל זה כבר לא יעזור. איליה קפיטולינה חטפה את החברה שלי ואת כל הציוד שלנו. אין לנו לאן לחזור בלעדיהם".

"אני מצטער, אבל זה כבר מעבר לשליטתי. אני לא יכול לערער על החלטה של המנהיגה שלי".

"אז קח אותנו אליה".

"אם תפגשו את איליה קפיטולינה, כנראה לא תצאו מזה בחיים".

"כבר פגשנו אותה פעם אחת. אני מוכנה לקחת את הסיכון בקשר לפעם השניה".

"כרצונך", אמר אריאל, "עכשיו חם מדי, נלך אליה בערב. יש לכם עד אז לשנות את דעתכם. בוא, שלג".

אריאל השאיר אותם לבד במחסן. לפני ששלג הלך בעקבותיו, הוא דחף באפו את בקבוק המים ההפוך לכיוונם. רק אז דניאל שמה לב שלא כל המים נשפכו ממנו; רובם עדיין היו בתוך הבקבוק, משום שרגע אחרי שאריאל הפך אותו, המים קפאו.

= = = = =

ביל פתח מה שנראה כמו ספר מרוט שנכרך בצורה חובבנית, והקריא מתוכו:

"איך נפלת משמיים, הילל בן-שחר, נגדעת לארץ, חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך, השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל, ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במותי עב, אדמה לעליון. אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור".

הפעם לא רק הגבה של אניה התרוממה.

"זה נשמע לי מוכר. זו מיתולוגיה אקרוטית?" שאל מקס.

"אף אחד לא יודע מה המקור של הטקסט הזה, אבל לדעתי הוא עתיק אפילו יותר".

"אבל הוא מדבר על המלאך הנופל?"

"בדיוק", ענה ביל, "בראשית ברא ארכאוס שלושה פוקימונים: דיאלגה, פאלקיה וגיראטינה. דיאלגה בראה את הזמן, פאלקיה את המרחב, וגיראטינה את החומר".

"סליחה על ההפרעה", התערבה אניה, "אבל עד כמה שידוע לי, התחום של גיראטינה הוא אנטי-חומר".

"זה באמת התחום שמיוחס לגיראטינה. ובכול זאת, בעולם הזה נבראו לא רק זמן ומרחב, אלא גם חומר, ומישהו היה צריך לברוא אותו. על פי התיאוריה שלי, גיראטינה ברא את החומר, והוא מזוהה עם אנטי-חומר בגלל גורלו".

"גם לי משהו לא מסתדר", אמר מקס, "עד כמה שידוע לי, הפוקימון הראשון היה מיו ולא ארכאוס".

"אתה צודק, אבל זה קצת מסובך. הפוקימון ארכאוס הוא בורא העולם, אבל מהפוקימון מיו נוצר הדנ"א של כל הפוקימונים, כולל ארכאוס. זה בגלל שכאמור, עד שנברא העולם לא היה קיים מושג הזמן כפי שאנחנו מכירים אותו, ולכן הפוקימון הראשון במובן מסוים היה גם מיו וגם ארכאוס".

מקס הנהן, למרות זה היה כנראה הדבר המסובך ביותר ששמע מאז שהצליח לזכור.

"בכול מקרה, ארכאוס ברא שלושה פוקימונים שנועדו לעזור לו לברוא את מה שיש בעולם. אבל גיראטינה היה חזק מדי, ובמהרה ניסה למרוד בארכאוס ולהפוך בעצמו לשליט. בסופו של דבר, כוחו של ארכאוס גבר על כוחו של גיראטינה, והוא העניש את גיראטינה. הוא כלא אותו בעולם משלו, עולם התוהו, בו יחיה בבדידות לנצח".

"שוב סליחה", אמרה אניה, "אבל איזו מין בדידות זו אם הוא יכול לברוא כל דבר?"

"הוא לא יכול לברוא ישויות מיתיות בסדר הגודל של ארכאוס והשאר. תארי לך שבעולם שלך היו רק צמחים ואבנים. לא היית לבד, אבל האם לא היית מרגישה בדידות?"

אניה הנהנה. ביל סגר את הספר.

"ובכן, זהו הסיפור על המלאך הנופל. למישהו יש עוד שאלות?"

"כן", אמר מקס, "תוכל בבקשה לקרוא לטומוהירו?"

זו בהחלט לא הייתה שאלה מהסוג שביל ציפה לה, אבל הוא בכול זאת קם מהכיסא ופתח את הדלת. טומוהירו חיכה שם כפי שהבטיח.

"כבר סיימתם?"

"כמעט", אמר מקס, "יש לי שאלה אליך. אתה מכיר את המקרה של מערת טורנבאק, נכון?"

"בטח שאני מכיר. נדמה לי אפילו שבזכותי אתה מכיר אותו".

"יופי. אם כך, תוכל לספר לנו איך בדיוק חולל המקדש במערה?"

"כמובן, אבל זה קצת מוזר. צוות מגמה גנבו מהמקדש שלושה עמודי אבן גדולים".

"תודה. האם אלה במקרה העמודים?"

מקס ניגש שוב למחשב והראה להם תמונה מהסרטון שנתנה לו אניה. ביל פקח את עיניו לרווחה.

"כן, אלה בדיוק העמודים מהמקדש של גיראטינה!"

"מה אתה אומר!" קרא טומוהירו, "באמת שלא ידענו איך הם נראים. אם מהפגישה הזאת לא ייצא משהו טוב עבור מקס, לפחות ייצא ממנה משהו עבור המשטרה".

"מה העמודים האלה אמורים לעשות?"

"ובכן, אם מישהו ינסה לזמן את גיראטינה, הוא אמור להופיע בדיוק במרכז בין שלושת העמודים. לא ידוע לי שמישהו ניסה אי פעם, אבל אם צוות מגמה מנסה לתפוס את גיראטינה, לגנוב את העמודים זה הצעד הראשון".

"אני דיי בטוח שהם לא מנסים לתפוס את גיראטינה", אמר טומוהירו.

"איך אתה יודע?"

"כי כדי לתפוס פוקימון כזה צריך פוכדור חזק מאוד, כמו כדור-מאסטר. הסיכוי שצוות מגמה יניחו את הידיים על פוכדור כזה הוא אפסי. לפני כמה שנים צוות אקווה הצליחו לשדוד כדור-מאסטר מליגת הפוקימונים שבעיר אבר-גרנד, ומאז הידקנו את ההגנות עליהם אפילו יותר".

"אז אתה אומר שזה אפשרי", אמרה אלזה.

"טוב, טכנית זה אפשרי, אבל אף אחד לא יעיז לנסות. לא התקבל שום דיווח על גניבת כדור-מאסטר מאז השוד באבר-גרנד".

"ויכול להיות שהם השיגו אחד בדרך חוקית?"

טומוהירו גירד בסנטרו. על זה הוא לא חשב.

"תודה, טומוהירו", אמר מקס, "ברשותך, עוד שאלה אחת".

טומוהירו הפנה אליו את מבטו והודה בלבו שניצל מלהמשיך באותו נושא.

"אגם מאי התייבש לפני שנתיים. מה יש עכשיו במקום שהיה פעם אגם?"

"עכשיו יש שם מכון מחקר", ענה טומוהירו, "חוקרים שם את מיני הפוקימונים ששרדו באיזור וכיצד השינוי הסביבתי העצום השפיע עליהם".

"ומי מנהל את מכון המחקר?"

"חוקרת פוקימונים ששמה דוקטור קייטלין בירץ'. אחייניתו של חוקר הפוקימונים המחוזי פרופסור בירץ'".

"פרופסור בירץ'", חזר אחריו ביל בחיוך, "כל כך רשמי. אתם רואים למה עדיפים שמות פרטיים?"

"תודה על תרומתך לדיון", אמרה אניה ופנתה אל מקס, "יש עוד דברים שרצית לשאול?"

"אני חושב שזה הכול", ענה מקס.

"חבל, כי אני לא יודעת אם שמת לב, אבל בכול הישיבה הזאת לא קיבלנו שום מידע שעשוי להועיל לתיק שלך".

מקס פתח את הפה לענות, אבל באמצע הדרך, הבין שאניה צודקת: הוא התעקש לחקור כל פיסת מידע שנתקל בה, ולמרות שחלקן באמת היו מרתקות, הן לא יכלו להועיל לו בשום דרך להוכיח שהוא חף מפשע.

"את צודקת", אמר.

"ביל, אני מודה לך על זמנך היקר. מצטערת על היחס שלי כלפיך. עכשיו אפשר בבקשה לפנות את החדר, כדי שמקס ואני נוכל להפסיק לשמוע סיפורי מעשיות ולחזור לעבוד על התיק שלו? תודה".

3 תגובות

  1. אני עכשיו בטוחה שהסיפור קורה בעולם של מהירות החושך

  2. אני לא יודע למה, אבל בכל פעם שאני שומע, רואה, קורא משהו שקשור לביל, אני מקבל עור ברווז. הוא ככל הנראה הדמות הכי מעניינת בעולם הפוקימון באופן כללי, ועכשיו עם השילוב שלו בסיפור הזה, אני רק מקבל חיזוק לתחושות שלי.

    נראה לי שמקס עלה פה על משהו אבל הוא לא משתף אף אחד עדיין.


  3. זה כאילו לא היה ברור שהכל קורה באותו העולם?
    לפי מה שאני הבנתי מיו הוא הראשון בשרשרת האבולוציה. ארכאוס, שהוא אל לא לוקח חלק בשרשרת הזאת ואיתו גם כל שאר האגדיים למעט מיוטו ועוד כמה בודדים.
    למצוא את בית המקדש?
    לך תבין פנאטים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.