סרטים

ספיישלים

תוכנית (אופקים)

תוכנית (אש קטצ׳אם)

חדשות

פוקידע

כתבות

מנגה

מידע

פוקימון שני וארגמן

משחקים

מדריכים

יצירה

פוקימון כחול לבן

מחוז מפלצות כיס

יוטיוב

פרק 11: מקלות ואבנים / איידן סוייר

איזיס הופיעה בחדרו של חסן במלון מלכת שבא, יחד עמו, עם דניאל ועם שלג. אחרי שכולם הסדירו את נשימתם, חסן היה הראשון שהצליח לדבר.

"אני מקווה…" הוא נאלץ לקחת עוד נשימה, "מקווה שאנחנו לא… חוזרים לשם".

דניאל חיבקה את איזיס, שקפצה לזרועותיה ברגע שהגיעו לאילת. כשהצליחה לענות, אמרה:

"אנחנו חייבים לחזור… פשוט נהיה זהירים יותר".

"את לא רצינית…"

"אתה לא חייב להצטרף".

"ואז מי ישמור עלייך?"

לאף אחד מהם לא היה כוח להתווכח באותו רגע. דניאל רק ידעה שהיא חייבת לחזור אחרי שהבטיחה לאיזיס להשיב אותה הביתה, וחסן ידע שהוא לא ייתן לה להמשיך לבד אחרי מה שראה. אחרי עוד כמה רגעים של שקט, שאל אותה:

"דניאל… מה שאמרת על בית המקדש, זו הייתה האמת?"

"כן", ענתה, "לא ראיתי טעם לשקר".

"אבל זה משהו שארכיאולוגים ניסו למצוא במשך שנים. למה את חושבת שדווקא את תצליחי?"

"למישהו מהארכיאולוגים האלה היה חתול על-חושי שיעזור לו?"

"לא, אבל… הם בטח ידעו מה הם עושים".

"הם עדיין רק בני אדם", אמרה דניאל, "יש לנו יתרון עצום שלא היה לאף אחד בעבר. אנחנו אפילו לא מסוגלים להבין עדיין את כל מה שאיזיס מסוגלת לעשות בשבילנו".

נראה ששלג הבין את דבריה של דניאל, או לפחות את רוח הדברים. עד כה הוא היה מכורבל בפינה, חושב על חברו האנושי שאיבד לפני כמה דקות, אבל כעת זקף את ראשו. חסן הבחין בכך שלח יד ללטפו.

"אני בטוח שגם שלג הוא חבר מצוין. אם תרצה להצטרף למסע שלנו כמובן".

"אם נפגוש את איליה קפיטולינה, הפעם נהיה מוכנים לקראתה, ואני מבטיחה שתהיה לך הזדמנות להחזיר לה על מה שעשתה לאריאל".

"מה אתה אומר?" שאל חסן.

שלג קפץ על ברכיו והתכרבל בחיקו.

= = = = =

אלזה הכינה ארוחה גדולה של פנקייק באותו בוקר. ג'ון כבר יצא לעבודה, וסביב השולחן ישבו רק היא, ומשני צדדיה ביל ובתה ג'וליה.

"חמודה, תיפרדי יפה מביל. הוא חוזר הביתה עוד מעט".

"יופי!" אמרה ג'וליה בפה מלא.

ביל הרכין את ראשו בתגובה. הוא לא רצה להתחיל שוב.

"ג'וליה, זה לא יפה. ביל הוא אורח שלנו".

"הוא לא היה חייב לקלקל הכול!"

"הסברתי לך, ביל לא קלקל שום דבר. עכשיו תבקשי ממנו סליחה".

"לא רוצה!"

אלזה הניחה את המזלג שלה. "או שתבקשי סליחה או שאין חברים אחרי הגן".

"לא סליחה!"

את המשפט האחרון ג'וליה צווחה, תוך כדי שהיא קמה ממקומה ורצה אל החדר שלה. ביל היה האחרון להניח את המזלג שלו. כבר לא היה אכפת לו אם הוא אשם או לא, הוא רק רצה ללכת משם כמה שיותר מהר.

= = = = =

דניאל וחסן חזרו לירושלים באותו בוקר, יחד עם איזיס ושלג. לשלג היה תפקיד חשוב, לשים לב בעזרת חושיו החדים האם מישהו נמצא בסביבה, תפקיד שניתן לו אחרי שדניאל הבינה כי אמבראון, הפוקימון של איליה קפיטולינה שקרויה לילית, היא פוקימון מסוג אופל וחסינה לחלוטין ליכולותיה של איזיס. לעומתה, שלג הוא פוקימון המכונה גלסיאון, התפתחות הקרח של איוי, שנוטה להתפתח רק במקומות קרים מאוד ולכן נדיר כל כך. דניאל שיערה ששלג התפתח במקום קר כמו הקוטב הצפוני ואז נדד לישראל.

לא הייתה בעיה מיוחדת למצוא את מחוז חפצם. את כיפת הסלע אפשר היה לראות מכול מקום בעיר, והם נאלצו להתקדם בזהירות, אך לא נתקלו בשום גורם עוין עד שמצאו את עצמם בפתח המבנה.

"מי היה מאמין", אמר חסן, "ערבי ויהודיה נכנסים יחד לקובת א-סח'רה, ולאף אחד לא אכפת".

"זה לא מדויק", ענתה דניאל, "אם איליה קפיטולינה וחבורתה היו רואים אותנו, אני חושבת שהיה להם אכפת".

"כן, אבל לא בגלל המוצא שלנו אלא בגלל שהם מטורפים חולי שליטה".

"החלק הזה היה נכון תמיד".

אחרי שנכנסו למבנה, מצאו את הסלע הבולט שנקרא אבן השתייה.

"מוכנה לבדוק מה יש מתחת, איזיס?"

איזיס נעמדה על הסלע והביטה למטה, אבל שתי עיניה הגדולות היו עצומות, והעין השלישית שלה דלקה באור אדום שהאיר את החדר כולו.

"מה יקרה אם נגלה שאין שום דבר מתחת?" שאל חסן, "נחזור לנקודת ההתחלה?"

"פשוט נצטרך לחפש במקום אחר", ענתה דניאל, "הכול מתועד, צריך פשוט לדעת איפה לחפש. אם נקבל את התנ"ך כמקור להיסטוריה יהודית, הוא מספר בפירוש שהמלך יאשיהו גנז את ארון הברית בבית המקדש, כלומר בדיוק כאן. יש טענות אחרות לפיהן הארון נמצא במצרים או בבל או אתיופיה, אבל אני מקווה שלא נצטרך להגיע עד לשם".

איזיס פקחה את עיניה.

"היא מצאה משהו", אמרה דניאל, "קח נשימה עמוקה, כי מה שלא יהיה שם כנראה קבור כבר הרבה מאוד זמן, ואין שם כמעט חמצן אם בכלל".

= = = = =

ביל המתין בתחנת האוטובוס הסמוכה לבית של אלזה, שהלכה לקחת את ג'וליה לגן. כשחזרה הביתה, הוא עדיין חיכה.

"חששתי שכבר לא תהיה כאן", אמרה.

"זה משנה?" שאל ביל.

"כן. עכשיו אנחנו לבד ורציתי להתנצל שוב".

"הכול בסדר", אמר ביל, "עשית מעל ומעבר בשבילי, ואני ריסקתי לילדה הקטנה שלך את החלומות. אני מופתע שאת לא כועסת עליי".

"אמרתי לך, אין לי סיבה לכעוס עליך. אמרת שאתה לא מבין כלום בבני אדם, אז תצטרך פשוט להאמין לי כשאני אומרת שהיית בסדר".

ביל הנהן. הוא באמת לא יכול היה להתווכח עם זה. כעבור כמה שניות, נראה היה לו שהוא שותק יותר מדי, והאווירה בינו לבין אלזה נהיית שוב מתוחה. ככול שחשב על זה יותר, כך היה לו פחות נעים. לבסוף אלזה שברה את השתיקה.

"חוץ מזה, כשקמתי בבוקר חשבתי על כמה מהדברים שדיברת עליהם אתמול, ואני אשמח לקרוא עוד את המחקרים שלך. תוכל לשלוח לי אותם?"

"אני לא מעלה את המחקרים שלי לרשת, כולם בכתב יד", אמר ביל, "אבל אני אגיד לך מה. אני אתן לך את המחקר שלי על בריאת העולם, ותוכלי לבקש ממקס את המחקר על המלחמה הקנוזואית. יש לי עוד עותקים שלהם אצלי בבית".

"תודה רבה", ואחרי עוד שתיקה ארוכה, "לפני שאתה הולך, יש לך עצות אחרונות לטיפול בפוקימונים?"

'בדיוק הנושא שאני מומחה בו', נשם ביל לרווחה.

"פלוסל ומינון הם פוקימונים חשמליים, אז בחודשים הראשונים כדאי לגעת בהם רק עם כפפות גומי. חוץ מזה הם קטנים וקל לטפל בהם. הם שייכים לקבוצת הפיה, והם צמחוניים אבל מאוד אוהבים מתוק, אז תיזהרי לא לתת להם יותר מדי סוכר אם את לא רוצה שהבית שלך יהפוך לדיסקוטק". ואחרי מחשבה קצרה ביל הוסיף: "עכשיו את מבינה גם בבני אדם וגם בפוקימונים. את כנראה האדם הכי חכם שאני מכיר".

"זה היה קל", אמרה אלזה, "ואם כל כך חשוב לך לדעת על בני אדם, אני בטוחה שגם אתה יכול ללמוד באותה קלות".

"באמת שכבר ויתרתי על זה".

"אם תשנה את דעתך, אל תהסס לדבר איתי".

האוטובוס של ביל הגיע כעבור זמן קצר, והוא נסע למרכז העיר לשכור פוקימון שייקח אותו בחזרה למחוז קנטו.

= = = = =

האולם היה חצוב באבן. על קירותיו נחקקו כתובות שחוקות בשפה עתיקה, ובמרכזו ארון גדול שנותר כמעט שלם. נראה שהכניסה היחידה היו מדרגות שעלו כלפי מעלה, אך כעת הן לא הובילו לשום מקום. ובכול זאת, לראשונה מזה אלפי שנים הופיעו באולם ארבע דמויות, שתיים אנושיות ושתיים חתוליות.

"אז זה ארון הברית", אמרה דניאל.

"מה יקרה אם תפתחי אותו? כולנו נישרף ונהפוך למומיות כמו באינדיאנה ג'ונס?"

"איזיס אומרת שאין כאן שום סימן חיים, לא בתוך הארון ולא בכלל. סביר להניח שלא יקרה שום דבר".

ובכול זאת, דניאל דחפה את מכסה הארון סנטימטרים בודדים בלבד והתרחקה מייד. כשראתה שאכן לא קורה כלום, התקרבה שוב ופתחה את הארון במלואו. בפנים, בדיוק כפי שציפתה, היו שני לוחות אבן ובהם חקוקים עשרה משפטים, ועוד כמה ענפים שבורים.

"לוחות הברית", אמר חסן בנשימה עצורה.

דניאל הרימה גבה לעומתו. "סליחה, אבל למה זה אכפת לך?"

"המקום הזה קדוש גם לאסלאם, זוכרת? המוסלמים מאמינים שכול הנביאים של היהדות והנצרות היו נביאי אמת, כולל משה. מוחמד היה רק הנביא האחרון".

"בסדר. לא התכוונתי לפגוע".

"לא פגעת, פשוט לא יזיק לך להכיר קצת אמונות אחרות", אמר חסן, "אז מה עכשיו? פשוט לוקחים את זה?"

בלי לחכות לתשובה, חסן ניסה להרים את לוחות הברית בידיו, אבל במהרה גילה שמדובר במשימה לא פשוטה: לוחות האבן היו כבדים, ובכן, כמו אבן.

"אין סיכוי שנצליח להיסחב עם זה במשך כל המסע".

"אני לא חושבת שנצטרך", אמרה דניאל, "אמרת שאתה מאמין במשה רבנו. אתה בטח זוכר מה הוא עשה ללוחות הברית?"

"הוא שבר אותם, ואז יצר חדשים…"

"ולוחות הברית האלה שלמים. הם לא יכולים להיות משהו שהגיע מהעולם האחר, כי הם נוצרו בידי אדם. שברי לוחות הברית המקוריים אמורים להיות כאן, והם מה שאנחנו מחפשים".

היא הרימה את אחד הענפים השבורים שבארון ובחנה אותו.

"דניאל, מה את מנסה להגיד?"

"לפי חלק מהפרשנויות, רק הלוחות שמשה יצר היו עשויים אבן. הלוחות המקוריים היו עשויים אש, וזה בבירור לא חומר שנוצר בידי אדם, אלא הגיע מעולם אחר. הענפים האלה הם כנראה עץ שבו בערה האש".

"זאת מסקנה קצת מרחיקת לכת בעיניי", אמר חסן.

"תחשוב. הענפים האלה קבורים כאן כבר אלפי שנים. עץ רגיל כבר היה מתכלה מזמן, אבל זה בבירור לא עץ רגיל. אנחנו יודעים שאלוהים התגלה אל משה לראשונה דרך סנה בוער שלא נשרף. העץ הזה הוא כנראה אותו חומר. אין הסבר אחר".

"לי זה עדיין נשמע מופרך".

"אם אני טועה, נחזור לכאן תוך שניה וניקח את הלוחות השלמים. מה אתה אומר?"

"זה בכול זאת לא נשמע לי הגיוני", אמר חסן, "אבל מצד שני, כלום כבר לא נשמע לי הגיוני".

= = = = =

בשעה מאוחרת באותו ערב, אלזה חזרה הביתה עם כתבי המחקר על המלחמה הקנוזואית. כשחלפה על פני החדר של ג'וליה, הדלת נטרקה בפניה. היא רצתה להיכנס פנימה ולנזוף בבתה, אבל החליטה שזה יכול לחכות. מוחה היה טרוד ביותר מדי דברים עכשיו. היא נכנסה אל חדר השינה, שם שכב ג'ון וקרא ספר.

"ג'ון, אתה מוכן לדבר עם הבת שלך? היא עושה לי בעיות מאז אתמול".

"עדיין לא התגברה על העניין עם ביל?"

"לא, ועכשיו היא כועסת גם עליי, ובכנות, גם אני אשמח לקצת זמן לבד".

"אני אטפל בזה".

הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת, משאיר את אלזה לבד. על השידה שלה היה מונח הספר המרופט ממנו הקריא ביל בפגישה שלהם אתמול. היא פתחה אותו ואת הדפים המהודקים שקיבלה ממקס, ושלפה טוש זוהר מהשידה. אז נזכרה שביל עלול לרצות את המחקרים בחזרה, החזירה את הטוש הזוהר ולקחה עיפרון במקומו.

"צוות מגמה רוצים את גראודון וגם את גיראטינה", אמרה לעצמה, "אבל איך הם מתכוונים לתפוס אותם? מאז השוד באבר-גרנד… השוד במערת טורנבאק… אגם מאי…"

היא סימנה לעצמה כמה משפטים שנראו לה רלוונטיים, ואז חזרה אל העמוד האחרון במחקר על בריאת העולם.

"הכול מתחבר, כמעט… מי המטורף שחשב על תוכנית כזאת?"

הדלת נפתחה מאחורי גבה. אלזה הסתובבה.

"ג'ון, אפשר עוד קצת זמן? אני חושבת ש…"

מי שהופיע בפתח הדלת בהחלט לא היה ג'ון. אלזה מצאה את עצמה מביטה אל תוך קנה אקדח, והייתה צורחת בבהלה, לולא הקליע שנורה אל ראשה השתיק אותה לעולמים.

פוסטים קשורים

4 תגובות

  1. אז דניאל חיפשה את לוחות הברית השבורים, אלזה נרצחה, וסילביאון עדיין לא הופיע. מעניין.

  2. מי רוצה לסגור את מקס מאחורי סורג ובריח, יש לו גישה לאקדח, הוא יודע שביל באיזור וככל הנראה חשף את אלזה בפני מידע רגיש והוא מוכן לעשות הכל כדי להשלים את מלאכתו? אני מוכן להמר על השוטר ההוא.

  3. אוקיי
    הם השיגו את איזיס חזרה
    והם מצאו את לוחות הברית איכשהו?
    דמות ראשונה מתה, מגיע לנו כל הכבוד
    אז זה אומר שגם ביל בסכנה?
    הממממ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *