פרק 53 – זכרונות!

בלאק זכר כל מיני קטעים, אבל הוא לא היה בטוח איזה מהם היו חלום ואיזה היו מציאות. הוא ראה את מריה, האישה שסאנס אמר שהיא אמא שלו גוהרת מעליו ובודקת לו חום, הוא ראה את עצמו תוקף את ראיין ומגן על אלה, הוא היה די בטוח שזה לא קרה לו, הוא ראה חיים של אדם שלם חולפים לו מול הפנים. ואז הוא הבין מה הוא רואה, הוא רואה את הזכרונות שלו. הוא ראה את עצמו כילד, משחק עם ילד בן גילו עם שיער לבן, ראיין כנראה. הוא ראה את עצמו מתבגר ומתאמן כשקרלוס, האדם שאמור להיות אבא שלו, מסתכל עליו מהצד. הוא ראה הכל, אבל הוא לא הרגיש שזה באמת קרה לו. בלאק הרגיש שהוא פשוט צופה בסרט שקרה למישהו אחר, ששום דבר מהדברים האלה לא באמת קרה לו אישית. הוא התעורר מזיע לחלוטין והתיישב בבהלה, הוא ראה שהחור שנפער באמצע החזה שלו נסגר והשאיר צלקת אחריו, ושהוא בלי חולצה. הוא קם, חגר את חגורת הפוקימונים שלו שהייתה על שידה ליד המיטה ויצא מהחדר. הוא יצא אל סלון גדול ואפלולי, היו שם שתי ספות וכורסא, על הספה הקטנה יותר ישבו קרלוס ומריה, חולמים חלומות מאושרים לפי החיוכים שלהם. בלאק הרגיש בחילה למראה שלהם, הוא לא היה מסוגל להאמין ששני האנשים האלה שמולו הם ההורים שלו. הוא הלך בשקט כדי לא להעיר אותם ועבר את הכורסא שהייתה בגבה אליו רק כדי למצוא עליה את סאנס, הוא לא ידע אם שלדים בכלל מסוגלים לישון אבל לא נראה שסאנס שם לב לסביבה כרגע אז הוא החליט שכן. בקצה הסלון הייתה דלת ישנה, הוא התפלל לעצמו שהיא לא חורקת ופתח אותה באיטיות מורטת עצבים, היא לא חרקה. הוא יצא מהמקום וראה שזה בית ישן שעומד ליפול, הוא לא ידע בדיוק מי בנה אותו אבל גם לא עניין אותו. הכל סביבו היה שחור, אבל זה לא היה שחור בגלל שחשוך שם, כי הוא עדיין יכל לראות את הבית. 'כנראה משהו שקשור לקסם של המקום או קשקוש כזה' חשב לעצמו. הוא עמד להתחיל ללכת כשלפתע מישהו דיבר. "ולאן אתה חושב שאתה הולך?" בלאק הסתובב וראה את אייר נשען על הבית כאילו היה שם מההתחלה, אבל בלאק ידע שהוא לא. "לא עניינך, ולא כדאי לך לנסות לעצור אותי", הוא למד שאם תדבר אל אנשים בצורה תקיפה הם לרוב יפחדו ויעזבו אותך בשקט. "אתה יודע, יש בי איזשהו חשק לגרור אותך בצעקות חזרה פנימה", אמר אייר וגיחך לעצמו, "לא שזה משנה". בלאק הרגיש נבוך, הוא היה בטוח שאייר ינסה לעצור אותו. "אני יוצא מכאן והולך לעזור לחברים שלי", המשפט נפלט לו מהפה עוד לפני שהספיק לחשוב עליו. "אתה לא מבין את זה, אה, ילד? אי אפשר לצאת מכאן, המקום הזה הוא כלא. אם היה אפשר לצאת תאמין לי שהראש של ראיין היה נמצא כרגע על שיפוד", אמר במרירות מסוימת. "לא יכול להיות שאי אפשר לצאת! חייבת להיות דרך!" "אתה היית מחוסר הכרה למשך שלושה שבועות, אתה חושב שלא ניסינו למצוא דרך לצאת מכאן? מריה נמצאת כאן כבר כמה חודשים, אתה חושב שאם הייתה יציאה היא לא הייתה מוצאת אותה? מציע לך לוותר על החלום הזה שתגיע ותציל את החברים שלך", אמר בקרירות שלא הייתה מתאימה לאייר. "אז מה אתה בדיוק רוצה שאעשה? אשב על הספה ואתכרבל עם שני האנשים שאמורים להיות ההורים שלי?" שאל בלאק בלעג, הוא הרגיש שנאה כלפיהם, אבל הוא לא ידע למה. "תעשה מה שאתה רוצה, לא שיש לך יותר מדי ברירות. ככל שתקבל את העובדה שאתה לא יכול לצאת מכאן מהר יותר ככה יהיה לך טוב יותר". לפתע הדלת נפתחה ומריה יצאה מהבית עם מבט מודאג. "ראול! כל כך דאגתי! בוא תיכנס פנימה", אמרה והתקרבה כדי לחבק את בלאק. בלאק הדף אותה ממנו, לא אכפת לו אם היא אמא שלו או לא, הוא לא עומד להתנהג אליה כמו אחת כאילו לא קרה כלום. היא הסתכלה עליו במבט פגוע אבל לא היה לו אכפת. אייר נעמד, כאילו הוא עומד להתערב פיזית ולעצור את העניין. בלאק מיד שלף פוקדור וכיוון אותו לעבר אייר, זה היה הפוקדור השחור שלו, הפוקדור הראשון שהוא קיבל. "אל תחשוב שבגלל שלאיוס כמעט הפסיד לך זה יהיה אותו המצב כמוני". אייר הסתכל עליו במבט מוזר, כאילו הוא לא יודע איך לקחת את האיום שלו. "אתה באמת חושב שיש לך סיכוי מולי?" שאל בקול מוזר. בתגובה בלאק זרק את הפוקדור וטיירניטאר יצא ממנו, הוא שכח שהוא התפתח בכלל, "למה שלא נבדוק?" שאל בלאק ובתור תשובה אייר הוציא את המאצ'אמפ שלו וחיוך קרב עלה לו על הפרצוף. "לא! אתם לא יכולים להילחם!" צעקה מריה אבל בלאק התעלם ממנה. "מאצ'אמפ, אגרוף דינמי!" המצ'אמפ של אייר התקרב במהירות אל טיירניטאר. "הגנה!" קרא בלאק ומסך ירוק חסם את האגרוף של מאצ'אמפ. "אה, מתחבא כמו תמיד", אמר אייר בהתגרות. "שבירת כוח סוס!" קרא בלאק וטיירניטאר הוריד את המגן והסתער על מאצ'אמפ כשהגוף שלו זוהר בצבע אדמה והדף אותו אחורה. "מאצ'אמפ, אגרופי קליע!" הפעם מאצ'אמפ זז במהירות ושילח אלפי אגרופים לעבר טיירניטאר. "טיירניטאר, נקמה!" טיירניטאר התחיל לזהור באור שהתחזק אחרי כל מכה שמאצ'אמפ שיחרר לעברו ובסוף שחרר הכל במכה אחת שפגע במאצ'אמפ והעיפה אותו אחורה. "שבירת כוח סוס!" קרא בלאק שוב וטיירניטאר הסתער על מאצ'אמפ במהירות, פוגע בו וגורם לו להישאר מחוסר הכרה. אייר הסתכל על המקרה בהפתעה מסוימת, "לא רע", אמר וחיוך עלה על הפרצוף שלו כשהוא החזיר את מאצ'אמפ לפוקדור. בלאק החזיר את טיירניטאר לפוקדור והתכוון להוציא את הפוקדור הבא בתור. "מספיק ראול, בוא תיכנס לאכול", אמרה מרייה וניסתה להתקרב אליו שוב. "אל תקראי לי ככה!" צעק לעברה וגרם לה להיבהל ולקפוץ אחורה. "קוראים לי בלאק!" "אני יודעת שקוראים לך בלאק חמוד, אבל אף פעם לא אהבת את השם הזה… אתה היית אמור להיזכר עד עכשיו…", אמרה מריה בדאגה. בלאק גיחך לעצמו, "אז זה הקטע מה? את רצית לגרום לי להיזכר וחשבת שאני אחזור להיות אני הקודם ברגע שהכל יחזור נכון? אבל זה לא קרה! הזכרונות האלה הם לא מי שאני." הוא התעצבן יותר ויותר ככל שהוא דיבר, היא מנסה לעשות עליו מניפולציות ולהמשיך לחיות בחור הזה איתה ועם בעלה כשראיין עומד להשתלט על העולם והחברים שלו בסכנה. "קוראים לי בלאק, אני נולדתי בבסיס השיבוטים שנמצא בשממה", הוא נזכר בכל הפרטים על הבסיס מהחיים הקודמים שלו, אולי הזכרונות האלה לא חסרי תועלת אחרי הכל. "המשפחה שלי הם ריי, אלה, אמה, ולאיוס. לא את, לא הוא!" צעק והצביע לכיוון הבית, מתכוון לקרלוס. לפתע קרלוס הציץ מתוך הדלת, 'רק זה מה שהיה חסר לי', חשב בלאק. "מה נראה לך שאתה עושה? כנס פנימה, אתה מבייש את משפחת קרטוייה עם ההתבכיינות הזאת שלך", אמר כאילו זה מה שאמור להרגיע את כל המריבה. בלאק הסתכל עליו בהלם לכמה שניות, 'מי הוא חושב שהוא? רק בגלל שהוא אבא שלו אז זה אומר שכל מה שהיה עד עכשיו נשכח?' "השם של משפחת קרטוייה? ומה לגבי למחוק לבן שלך את הזכרונות? זה לא מבייש אותה?" הוא החליט שהוא הולך על זה עד הסוף, הוא לא ידע למה הם ציפו כשהוא יתעורר אבל הוא בהחלט לא עומד לעשות להם חיים קלים. קרלוס עמד לרגע במבט המום, כאילו הוא לא רגיל לזה שמישהו עונה לו בחוצפה כזאת. "אייר… תביא אותו", אמר בשקט. "אתה בטוח קרלוס?" שאל בקול מהסס. "שמעת מה אמרתי!" אמר, הפעם בקול תקיף, "תביא אותו!" אייר התקרב אל בלאק ופקק את האצבעות שלו, "מצטער ילד", אמר והתקרב אל בלאק, רק כדי למצוא חוד חרבו של אגיסלאש נמצא במרחק סנטימטר מהצוואר שלו. אגיסלאש זהר באדום מאיים, בלאק ידע שעל אגיסלאש הוא יכול לסמוך תמיד, הוא היה מסוגל לצאת מהפוקדור שלו בכוחות עצמו משום מה בדיוק כשבלאק היה בסכנה או משהו כזה. "אל תצטער", החזיר בלאק לאייר שעמד ולא זז מחשש שיאבד את ראשו. בלאק הסתובב ללכת כשסאנס הצטרף אליהם. "בלאק, עצור!" קרא אליו. "מה אתה רוצה עכשיו? רוצה להגיד לי שאי אפשר לצאת מכאן? שאני פשוט צריך לוותר? כמו שאתה עשית?" הוא ידע שהמילים מכאיבות לו, אבל כמו כל השאר, לא היה לו אכפת. "האמת… יש דרך לצאת מכאן… אבל אני צריך עוד זמן כדי לארגן אותה", אמר סאנס וגרם לבלאק לעצור את ההליכה שלו. "דרך החוצה? ולמה לא חשבת לספר לאף אחד מאיתנו?" שאל קרלוס בכעס, 'מצוין' חשב בלאק, אם זה מעצבן את קרלוס אז הוא בעד. "כי אני לא בטוח שזה יעבוד… אבל אם זה מה שישאיר אותו כאן…", אמר סאנס בחוסר נוחות. "אוקיי אני אשאר, אבל אין מצב שאני נשאר איתם", אמר והצביע על מריה וקרלוס, משום מה לא הייתה לו בעיה עם אייר כרגע, למרות שזה היה אולי קשור לזה שהוא עדיין עמד באותה תנוחה ואגיסלאש לא זז אפילו מילימטר. בלאק הוציא את הפוקדור והכניס את אגיסלאש פנימה. "זה לא שיש לנו יותר מדי ברירות בלאק, פשוט תישן בחדר שהיית בו עד עכשיו, אין שם אף אחד איתך", אמר סאנס וניסה להרגיע את בלאק שבינתיים קלט שזאת הדרך הכי טובה לצאת מכאן. מריה התקרבה אל בלאק "ראול… תפסיק לדבר ככה… זה לא מתאים לך", אמרה בדאגה מחליאה. "עוד פעם את? אמרתי לך זה בלאק! ואל תחשבי שבגלל שהזיכרון שלי חזר זה אומר שאנחנו משפחה קטנה ומאושרת עכשיו!" "אתה לא תדבר ככה אל אמא שלך!", אמר קרלוס בקול תקיף. "מי אתה חושב שאתה בכלל? מחקת את הזיכרון שלי וזרקת אותי באמצע שום מקום. אתה באמת חושב שיש לך זכויות להגיד לי מה לעשות?" החזיר לו בלאק. קרלוס עמד להגיד משהו כשבלאק קטע אותו, "כמובן, אתה תמיד יכול לפקוד על הקוף הכחול והמגודל שלך לעשות את העבודה בשבילך, ככה זה תמיד היה, לא? תמיד עושים בשבילך את העבודה המלוכלכת", אמר בלאק בהתגרות לעבר קרלוס, הוא ידע מה יבוא אחרי זה. קרלוס הוציא פוקדור ושחרר ממנו פוקימון דמוי היפופוטם בצבע שחור וחום, העיניים האדומות שלו הסתכלו על בלאק במבט בוחן, היפודון. בלאק היה מוכן ושלף פוקדור רגיל למראה, מהפוקדור יצא יצור עומד על ארבע שנראה כמו שילוב בין חזיר לממותה, הוא היה בצבע חום ושני חטים אכזריים למראה יצאו מצידי הפה שלו, אף חזירי היה מעל הפה והעיניים שלו היו מוקפות במה שנראה כמו מסכה, ממוסוויין. "אתה אף פעם לא תוכל לנצח אותי, אתה באמת רוצה להפסיד לי ולהרגיש מושפל? תבקש סליחה מאמא שלך והכל יהיה בסדר", אמר קרלוס בקול שנשמע כאילו הוא מציע לו כרגע את עסקת חייו והוא לחלוטין יצא ממנה כשידו על העליונה. "כאילו שזה עומד לקרות. קרן קרח!" קרא בלאק וממוסוויין ירה קרן קפואה לעבר היפודון. "הגנה!" היפודון יצר מגן בצבע ירוק שעצר את המתקפה לחלוטין, וגרם לה להתפזר לכל עבר, מקפיאה את הרצפה וחלק מהצד הקידמי של הבית. "טוב די מספיק, באמת שלא צריך להילחם", אמר סאנס וניסה להרגיע, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. קרלוס ובלאק הסתכלו אחד על השני במבט שאומר שאף אחד מהם לא עומד לוותר. "סאנס, זוז הצידה", אמרו שניהם באותו הרגע. סאנס הבין שאין באמת דרך לעצור אותם אז הוא פשוט פסע הצידה ומלמל "לא יהיה אפשר להאשים אותי שלא ניסיתי". "אתה באמת חושב שתוכל לנצח אותי עם פוקימון כזה חלש? הפוקימונים שלי נמצאים איתי כבר שנים. לפי בדיקה שלי הפוקימון הזה נמצא איתך פחות משלושה חודשים", אמר קרלוס בזלזול. "קרלוס, הוא חזק. לא כדאי לך לזלזל בו", אמר אייר עם חיוך מהצד. "אני בטוח שיש לו כישרון. אבל יש גבול למה שכישרון יכול לעשות בתקופת זמן כזאת קצרה אייר. אני אסיים איתו מהר", אמר קרלוס בשחצנות. ואז בלאק הסתכל על ממוסוויין וראה שהוא מזדקף, כאילו הוא שם לב למשהו, ואז אותו המשהו עלה גם לו לראש, קרלוס חושב שהם חלשים, הוא בטוח שהוא יכול לנצח בלי בעיה. בלאק ידע שממוסוויין חזק ואכזרי, אבל הוא גם היה מחושב לפני התקפה. הוא ידע שהרעיון עלה גם במוח שלו. "ממוסוויין, עוד פעם! קרן קרח!" קרא בלאק. "רעידת אדמה", קרא קרלוס והיפודון גרם לאדמה לרעוד, ממוסוויין מעד וגרם לקרן הקרח לצאת מכלל שליטה, או לפחות להיראות ככה, הוא נזהר לא לפגוע באף אחד אבל נראה שאף אחד חוץ מבלאק לא שם לב שזה היה מכוון. "ראש ברזל!" קרא בלאק וממוסוויין הסתער לעבר היפודון במהירות מאוד איטית, היפודון התחמק בקלות ונתן לממוסויין להתרסק על הרצפה. "אתה באמת מצפה לנצח אותי עם פוקימון עלוב כל כך? ציפיתי ליותר ממך, ראול", הוא הדגיש את המילה האחרונה, כאילו כדי לעצבן את בלאק. "סיים עם זה היפודון, נשיכה!" היפודון עמד לנשוך את ממוסוויין מלמעלה כשבלאק וממוסוויין הרגישו שזה הרגע המתאים. "עכשיו ממוסוויין! כוח על!" קרא בלאק, בזמן שממוסוויין נעמד במהירות והרים הם היפודון עם החטים החדים שלו, ואז זרק אותו באוויר לגובה כמה מטרים. "ראש ברזל!" קרא בלאק ורגע לפני שהיפודון נחת על האדמה ממוסוויין נגח בו עם ראש זוהר והעיף אותו לרצפה, גורם לו להתמוטט ולצאת מכלל פעולה. קרלוס הסתכל על ההיפודון שלו עם פה פעור, כאילו לא היה בטוח מה בדיוק קרה. "זאת תמיד הייתה הבעיה שלך! אתה בטוח שאתה שולט במצב וכשהמצב מתהפך אתה לא מבין מאיפה זה הגיע אליך. זה מה שקרה על פיראס, עם ראיין ובקרב הזה עכשיו", אמר בלאק לקרלוס הנדהם. הוא התקדם לעבר הדלת "אמרתם שיש מה לאכול, לא? אני גווע", אמר ונכנס פנימה, הוא שמע את אייר צוחק אחרי שסגר את הדלת. = = = = = בלאק היה מורעב, הוא אכל מכל מה שהיה שם כאילו הוא לא אכל כמו שצריך כמה שבועות – מה שבאמת היה נכון – ופשוט הכניס לפה שלו כל דבר. לחם, מרק, עוף, בשר, לא היה לו מושג איך הדברים האלה הגיעו לשם אבל גם לא היה לו חשק לשאול. הם היו בחדר אוכל, אם הוא היה ממשיך ישר מהסלון במקום לצאת שמאלה לעבר הדלת הוא היה מגיע אליו, הוא היה ישן בדיוק כמו שאר הבית אבל היה אפשר לראות שהושקע כאן עבודה רבה יותר שיראה טוב יותר. מריה הסתכלה עליו במבט חושש, כאילו הוא עומד להישבר כל רגע. "מריה, אין לך כאן בקבוק קטשופ או משהו?" שאל סאנס אחרי בדיקה בארונות. "ל…לא", אמרה מריה בחשש כשהיא ממשיכה להסתכל על בלאק. סאנס יצא, כנראה לחפש קטשופ במקום אחר והשקט המביך המשיך. אייר פשוט אכל וקרלוס היה נראה שקוע מאוד באוכל שלו, זה העלה חיוך קטן לבלאק, היה כיף ללמד אותו לקח. החיוך ירד כשהסתכל שוב במרייה. "אולי תפסיקי? אני לא שביר או משהו", אמר בעצבנות. "סליחה ר… בלאק, פשוט אתה צריך להבין שהיית במצב של מוות במשך שלושה שבועות, היית יותר קרוב למוות מאבא שלך", הוא הרגיש שהעין שלו רטטה איפה כשהיא התייחסה לקרלוס כ"אבא" שלו. "אני עדיין לא מבינה איך שרדת עד עכשיו", היא סיימה את המשפט וחיכתה לראות איך בלאק יגיב. זאת לא פעם ראשונה שבלאק היה על סף מוות לפי מה שהוא זכר, הייתה את הפעם ביערות שהוא נדקר על ידי הסכין המורעל של זאק והייתה עוד פעם אחת שנזכר בה רק עכשיו, לפני שמחקו לו את הזיכרונות ראיין ניסה להרוג אותו ושיסף את החזה שלו באלכסון, הוא לא היה בטוח איך הוא שרד אחרי כל ניסיונות הרצח האלה. "מה אני אגיד, אני בחור שקשה להרוג", אמר בקול טיפה שחצני. הם המשיכו לאכול בשתיקה עד שסאנס חזר. "טוב קטשופ לא מצאתי. בכל מקרה, בואו לסלון, אני רוצה להסביר כמה דברים", אמר ויצא. בלאק יצא מהר מחדר האוכל, הוא היה עמוס במתח שהוא לא אהב, במיוחד כשקרלוס ומריה היו שם. לפתע הוא התחיל להרגיש כאב חד בצד הימני של הראש שלו והוא נפל על הברכיים שלו. הוא ראה את עצמו בתור ילד, אבל הפעם זה לא היה כמו לראות סרטון, הוא הרגיש שהוא חי את הרגע ההוא. הוא ישב על חלקת עשב, הוא ידע שזה בתוך הבסיס למרות שהוא לא ידע איך לעזאזל צמח עשב במקום הזה. לידו ישב עוד ילד בן גילו, עם שיער לבן. "תגיד בלאק, אתה רוצה להיות המנהיג של צוות אימפריום?" שאל הילד עם השיער הלבן. "לא באמת אכפת לי", אמר בלאק ונשען לאחור, ידיו משולבות מאחורי ראשו. "באמת לא אכפת לך? לשנות את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר. אתה לא חושב שזה יהיה משהו שתרצה לעשות?" שאל ראיין, העיניים האדומות שלו ברקו מהמחשבה על הרעיון. "אם אתה רוצה, מבחינתי אתה יכול להיות המנהיג הבא", אמר בלאק בחוסר התרגשות, הוא בחיים לא הבין מה עושים סיפור גדול מהתפקיד. "באמת? ואתה תוכל לעזור לי להגשים את המטרות שלי?" שאל ראיין בהתרגשות. "בטח. אחרי הכל, אנחנו אחים לא?" בלאק חזר להווה והוא כרע על הרצפה, יד אחת מכסה את המקום שכאב לו, הכאב עבר. מרייה יצאה אחריו, "ר… בלאק! אתה בסדר?" שאלה בחרדה והתחילה להתקדם אליו. הוא נעמד על רגליו והדף אותה ממנו, "אני בסדר גמור", אמר והתחיל ללכת לכיוון הסלון, הוא לא רצה רחמים, בטח שלא ממנה. עכשיו נשאר לברר מה צריך לעשות כדי לעוף מכאן.