ראשי / יצירה / העולם של איוי / פרק 12: מסיגי גבול / איידן סוייר

פרק 12: מסיגי גבול / איידן סוייר

מכונית ירוקה עצרה בבית הקברות. טומוהירו נשאר בפנים, משגיח על מקס כשיצא משם והביט על המצבה החדשה ביותר. אניה יצאה יחד אתו, חובשת כובע רחב שוליים שהגן על עורה הרגיש מהשמש.

"מוזר לי שזה לא עושה לי כלום", אמר מקס.

"מה ציפית להרגיש?"

"לא יודע, זו הפעם הראשונה שאני רואה קבר, לפחות ממה שזכור לי. זו בסך הכול חתיכת אבן. זה לא משנה את ההרגשה שאיבדתי את אחת האנשים היחידים שהכרתי בעולם הזה".

"זה בסדר", אמרה אניה, "אף אחד לא יכול לומר לך איך להרגיש".

"אז למה אני מרגיש כל כך לא בסדר?"

"כל רגש חדש עלול לגרום לזה. אבל תן לזה להדאיג אותך בסוף היום, כשבתקווה תהיה אדם חופשי".

הם חזרו למכונית והמשיכו בדרכם אל בית המשפט.

= = = = =

דניאל נכנסה לחדרו של חסן במלון מלכת שבא. בימים האחרונים הם טיפלו באיזיס ושלג עד שחזרו לכושר גופני מלא, ונראה שכולם שוב מוכנים למסע ארוך.

"זה החלק האחרון של המסע. כולם מחכים רק לך".

"כולם?"

"אני ואיזיס".

"מבחינתי אפשר לצאת, כל עוד לא הולכים שוב לכיוון ירושלים".

"הולכים לכיוון ההפוך. רחוק עד כמה שאפשר מאיליה קפיטולינה והחברים הפסיכים שלה".

"מצוין. תוך כמה דקות אני מתארגן ויוצא".

דניאל סגרה את הדלת וחיכתה בחוץ. פתאום דלת נוספת נפתחה, ויהודית יצאה מן החדר שלה.

"מה שמעתי? את מתכוונת לצאת שוב להסתובב בחוץ?"

"זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות", ענתה דניאל.

"לא הספיק לך? הגעת עד ירושלים, הסתבכת עם שודדים, ועכשיו את יוצאת שוב?"

"טוב לדעת שאת מאזינה לשיחות שלי".

"אם אני לא אאזין, איך אני אדע איפה הבת שלי מסתובבת? דניאל, אני אחראית עלייך ואת חייבת לומר לי תמיד איפה את נמצאת!"

"הבנתי. אם כך, אין לך מה לדאוג יותר. את יכולה לראות את עצמך פטורה מאחריות עליי".

"אל תתחצפי אליי, אני אימא שלך וכלום לא ישנה את זה!"

בדיוק אז חסן יצא מהחדר, מלווה בשלג.

"אז יוצאים?" שאל.

"חנן, היינו באמצע שיחה…"

"לא קוראים לו חנן", אמרה דניאל, "הוא החבר האמיתי היחיד שהיה לי בשנתיים האחרונות, הוא גאה במי שהוא וגם אני, וקוראים לו חסן".

ראשה של דניאל הוטח הצדה מעוצמת הסטירה שהונחתה על לחיה.

"עם טיפוסים כאלה את מסתובבת? אחר כך את מתפלאת שאני צריכה להאזין לדברים שאת לא מספרת לי!"

דניאל הישירה מבט בעיניה וענתה: "ותודה שהזכרת לי למה".

וכעבור רגע יהודית הייתה לבד.

= = = = =

מקס, אניה וטומוהירו הגיעו לבית המשפט. גבר מקריח בחליפה לבנה כבר היה באולם הדיונים, ואניה קפאה במקומה כשראתה אותו, חוסמת את דלת הכניסה לעמיתיה.

"מקסוול דרווין", אמר הגבר בחיוך, "אין יותר בעיות זיכרון להסתתר מאחוריהן, מה?"

"היי, קינג, אל תדבר עם הלקוח שלי לפני המשפט, טוב?"

"אין בעיה. הוא יקבל מה שמגיע לו, וגם את, שמייצגת חלאה שכזה".

"מי זה?" לחש מקס.

"אנדרוס קינג. הוא ראש העיר של מאוויל, עורך דין בהכשרתו, אבל הוא לא עסק בזה כבר שנים".

"עד שמישהו ייבש לי את האגם", אמר אנדרוס, "כשמתעסקים עם העיר שלי, מתעסקים איתי".

"בהצלחה, חברים", טומוהירו משך בכתפיו.

= = = = =

דניאל וחבריה הופיעו בקצה העיר. את המרחק הזה אפשר היה לעבור בקלות תוך כמה דקות הליכה, אבל היא החליטה להסתלק מאימא שלה במהירות האפשרית.

"מה זה היה?" שאל חסן.

דניאל כבר התחילה ללכת. היא לא הפנתה אליו את פניה, שסימן אדום בער בהם כעת, וענתה לו רק כשהדביק את הקצב שלה.

"עכשיו אתה מבין למה אני עושה את כל זה", אמרה.

"חשבתי שזה בשביל איזיס".

"גם", אמרה דניאל, "אבל מסע של כמה ימים במדבר מלא שודדים, זה לא משהו שתצא אליו בשביל אף אחד אם טוב לך במקום שאתה נמצא בו כעת".

חסן הבין, כמובן. הוא עצמו מעולם לא לחלוטין התקבל או הרגיש שייך לקהילה שלו, מאז שלא נותרה נפש חיה בביתו הקודם לפני שנתיים, והוא נאלץ לעבור לגור באשקלון.

"אז מותר לשאול לאן הולכים עכשיו?" שאל.

"אני חושבת שאתה יודע".

הם התקדמו לכיוון דרום-מערב, ורק דבר אחד היה שם. ואכן, תוך זמן קצר הם הגיעו אל גדר תיל גבוהה.

"אני חושב שאפשר לעבור מסביב. אחרי הכול אין ים".

"אפשר. אבל יש דרך הרבה יותר מהירה".

ברגע שדניאל אמרה את המילים הללו, היא התחילה לרחף באוויר. חסן הנדהם הביט בה עולה בקשת צרה כלפי מעלה ונוחתת מצדו השני של הגדר. לפני שהספיק להבין מה קרה, גם הוא ושלג התחילו לרחף באותו מסלול, וחסן בקושי הצליח להחניק צעקה. איזיס הייתה האחרונה שעברה את הגדר, אחרי שהעבירה את כולם בעזרת כוחה הטלקינטי.

"ברוך הבא למצרים", אמרה דניאל.

= = = = =

השופטת ויויאן קוק נכנסה אל אולם הדיונים וישבה בראש השולחן. כל הנוכחים קמו על רגליהם, מלבד טומוהירו, שכבר עמד על רגליו וחיכה בצד החדר, מדי פעם מגניב ליטוף חטוף אל אבסול שלו.

"התביעה?"

"אנדרוס קינג מטעם העיר מאוויל", אמר אנדרוס.

"ההגנה?"

"אניה דנטון מטעם הנאשם מקסוול דרווין", אמרה אניה.

"אתם יכולים לשבת".

כולם התיישבו במקומותיהם משני צדי השולחן.

"מקסוול דרווין, אתה נאשם בפגיעה בערכי טבע מוגנים ובחייהם של לא פחות מ-493 פוקימונים, אשר הוכח שקיפחו את חייהם כתוצאה מייבוש אגם מאי שבעיר מאוויל. האם אתה מודה בהאשמות המיוחסות לך?"

אניה הביטה במקס והוא הביט בה בחזרה. זה היה הרגע אליו התכוננו כל השבוע האחרון, ומקס ידע בדיוק מה היא מצפה שיענה, ומה הוא יודע שעליו לענות.

"לא", אמר מקס.

= = = = =

תושבי אילת לא הבינו בהתחלה מה הם שומעים. במשך שנתיים לפחות לא נשמע בעיר רעש של מנוע מטרטר, או של כל דבר אחר ממנו עלול היה לבקוע רעש חזק כל כך. אבל האופנוע הלך והתקרב, חלף על פני בתי מלון ועיניים פעורות שכולן נשואות אליו, עד שבסופו של דבר נעצר לפני מתקן התפלת המים. אנטיוכוס זינק לעבר האופנוע, אבל כאילו משום מקום הופיעה מעליו חתולה שחורה, והוא נפל דומם עם ניביה בצווארו. איציק השומר מיהר לבדוק אם הוא בסדר, אבל הרוכבת על האופנוע שלפה אקדח, שהבהיר לו שלא כדאי לו להתקדם עוד.

"אני מחפשת שני נערים", אמרה הרוכבת, "יהודיה וערבי".

"למה ש…"

היא ירתה היישר בלבו של איציק, שצנח על האדמה כשמסביב נשמעות צרחות מפי בכול הסובבים.

"אני לא אשאל שוב", קראה איליה קפיטולינה, "איפה הם?"

2 תגובות

  1. שבוע פרסומים רצוף!
    ייאי!
    למרות שאני לא מוכן ליסוע עד אילת גם בלי שהעולם יתייבש כי זה מאתיים שעות נסיעה

  2. איזו סטירה היא קיבלה חחח

    מה יש להם לחפש במצרים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.