ראשי / יצירה / העולם של איוי / פרק 15: ממעמקים קראתיך / איידן סוייר

פרק 15: ממעמקים קראתיך / איידן סוייר

ג'בל מוסא החשיך כאילו הלילה ירד עליו מוקדם מדי. דניאל, חסן ואיליה קפיטולינה הביטו למעלה, כשלראשונה מזה שנים הופיעו בשמיים שלל צורות שלא הופיעו בהם מזה שנים: עננים.

"מה לעזאזל…"

גם שלג ולילית הפסיקו להילחם. גראודון שלף את ציפורניו מגופתו של וויילורד, מוכן להתקפה נוספת, אך גם הוא לא תקף ונשא מבטו אל העננים – נראה שהחליט לשמור את כוחו. העננים בשמיים היו כהים מדי והסתחררו במהירות גבוהה מדי, עד שבמהרה דניאל הבינה שאלה כלל לא עננים, אלא צללים שחורים, אבל לא היה שום דבר באיזור שיכול היה להטיל את הצללים…

"דניאל, תיזהרי!"

קריאתו של חסן נשמעה מאוחר מדי. איליה קפיטולינה ניצלה את רגע הסחת הדעת וכמעט ירתה בדניאל. אבל האינסטינקטים של שלג היו מהירים בהרבה, והוא מיהר לירות קרן קרח היישר אל האקדח, אשר התפוצץ בידה של איליה קפיטולינה. גם היא וגם דניאל צרחו בכאב כאשר אבק שריפה ורסיסי מתכת התעופפו על גופן. לילית הספיקה להסתער על שלג עוד לפני שירה את הקרן, וכעת הנחיתה עליו מכה ניצחת במתקפת הנשיכה שלה. לילית נותרה יחידה בין החתולים, עיניה האדומות נשלחו אל דניאל, ואז אל חסן בצד השני של הרחבה.

"נלחמתם יפה", איליה קפיטולינה התנשפה, "אבל זה הסוף".

ואז משהו שוב הסיח את דעתם. קרן אור בקעה מבין העננים, כאילו השמש בוקעת מביניהם, כאילו השמש הייתה זורחת באותה שעה בעוצמתה המלאה. באור החזק נראה יצור מתקרב אליהם, יצור בעל גוף נחשי וזוג כנפיים שלדיות, שנראה מהמרחק הזה כמו צל אך בהק באור. גראודון שאג לעברו שאגה אדירה.

"גיראטינה…" נזכרה דניאל.

גיראטינה טס בין הצללים בשמיים במהירות מדהימה, ותוך כמה שניות חמק מלהבות אש שהושלכו לעברו וריחף מעל פסגת ההר במלוא הדרו. הוא היה גדול כפליים מגראודון, גופו מפוספס באדום ושחור ועטוף בשריון פלדה כסוף, קוצים מזהב מגינים על צדי גופו, זנבו וראשו, שאת צורתו לא ניתן היה לראות בעדם. הוא נופף בכנפיו השלדיות מהר כל כך עד שיצר רוח חזקה, עוצמתית מספיק כדי להעיף את גראודון הכבד ממקומו, אם כי הוא הצליח לאחוז בקרקע בציפורני רגליו ולירות להביור נוסף לעבר היצור החדש.

"דניאל, יש לנו בעיה", הצליח חסן למלמל לבסוף.

"אני יודעת", היא נאנקה בכאב.

לכאורה הכול הלך לפי התוכנית – הם הקריבו משהו מן הצד האחר, גם אם לא מה שהתכוונו, ומשהו שנראה כמו שער אכן נפתח. אלא שהם לא תיארו לעצמם באיזה גובה השער ייפתח. המקום ממנו הגיח גיראטינה האיר עשרות מטרים מעל לראשיהם, וכעת הם היו לכודים בקרב בין שתי מפלצות, ואם זה לא היה מספיק, הם נתונים לחסדיה של איליה קפיטולינה, שהתכונה האחרונה שהיא ידועה בה היא חסדים. לילית הקיפה במעגלים את בעליה ואת דניאל השרועות על האדמה, אך לא תקפה.

איליה קפיטולינה קמה על רגליה במאמץ רב. "עכשיו אתם תבואו איתי".

כשידה השמאלית השתלשלה מול פניה, כעת דניאל יכלה לראות ששתיים מאצבעותיה של איליה קפיטולינה נקטעו מפיצוץ האקדח שהחזיקה בידה. הן לא דיממו משום שנצרבו בפיצוץ, אבל היד הייתה מפויחת כולה.

"בשביל שתהרגי אותנו לעיני כולם?" שאלה דניאל.

"זה יקנה לכם כמה שעות של חיים", היא ענתה.

גיראטינה ירה כדורי צללים על גראודון. הוא ניסה לחסום אותם בעזרת סלעים שהצמיח מן האדמה, אך הצללים פשוט חלפו מעל הסלעים ופגעו בגראודון כמו אבנים. כשדעתו הייתה מוסחת, צל כנפו השלדית של גיראטינה חלף מעליו, ושיסף את גופו דרך לוחות השריון. גראודון שאג בכאב וירק תוך כדי כך סילון להביור, אותו גיראטינה ספג בקסדת הזהב שעל ראשו, ונראה שנפגע מעט מאוד.

"לפני רגע היית מוכנה להרוג אותנו במקום", אמר חסן, "למה את לא פוקדת על לילית לסיים את העבודה?"

"אתה מעדיף שאעשה את זה?"

"אני חושב שאת לא יכולה".

צלליו של גיראטינה הוסיפו לשסף, לדקור ולהלום בגראודון, שבתגובה הרעיד את האדמה. כל הנוכחים שוב נפלו אפיים ארצה, מלבד גיראטינה, שעף באוויר ולכן לא הושפע בכלל מרעידת האדמה. מתוסכל, גראודון פער שוב את לועו, אך הפעם בקע ממנו משהו שנשמע לא כמו שאגה, אלא למרבה ההפתעה – כמו שיר.

"לא אימנת את לילית להרוג, נכון?" שאל חסן, "החתולים האלה הם יצורים עדינים מטבעם. לילית מוכנה להילחם בשבילך, אבל לא להרוג. זה לא בטבע שלה, ואפילו את לא יכולת לקלקל אותה לחלוטין".

"סתום את הפה!"

לא רק הזעם והמתח חיממו את גופם. דניאל שמה לב שפתאום מזג האוויר נהיה חם מאוד, לא כמו שעת הדמדומים הנעימה, אלא כאילו שוב אמצע היום במדבר. במהרה הופיע גם האור האופייני – גראודון הצליח איכשהו להפוך את השמש השוקעת לבהירה ומסנוורת כמו שמש הצהריים, ונעמד בכיוון ההפוך לצללים. גיראטינה ניסה לירות צללים נוספים, אך הם נסוגו לאחור במהרה. גראודון ירק סילון אש נוסף, רותח במיוחד, ופגע בגיראטינה במלוא העוצמה הפעם. חסר יכולת להשתמש בצללים, גיראטינה נשף מפיו סילון אש משלו, אש בצבע סגול.

"תודי בזה, הפסדת הפעם", אמר חסן.

בפעם הראשונה מאז שנתקלו בה, איליה קפיטולינה נותרה ללא מילים. להבות אדומות וסגולות עפו מעליהם, מגבירות את החום הנורא ממילא, ונראה שאפילו לילית מתחילה להיות מותשת כשנשימותיה הלכו והוכבדו. נראה שלאף אחד מהם אין מה לעשות, והם פשוט יישארו כאן עד שאחת המפלצות תפגע בהם בטעות, או עד שהמלחמה ביניהן תקרע לגזרים את העולם כולו.

"חסן", אמרה דניאל לבסוף, "תתכונן".

"למה?" הוא שאל בבלבול.

וכעבור רגע הוא נסק באוויר במהירות, כאילו הוא עצמו נורה מקנה תותח. לשניה אחת חשב שהוא מת ועולה אל השמיים, אבל אז נזכר שכבר הרגיש את אותה תחושה בעבר, כשריחף מעל הגדר בגבול מצרים. דניאל ריחפה לשמיים יחד אתו, ועמה גם שלג חסר ההכרה, וכמובן איזיס שנשאה את כולם בטלקינזיס.

"איזיס!" קרא, "את בסדר!"

"אור השמש מרפא את איזיס, זוכר?"

הארבעה חמקו מלהבות וסלעים שהושלכו באוויר, ואז מהצללים המתערבלים בשמיים. הם הביטו למטה וראו את איליה קפיטולינה חומקת מזיז אדמה שצמח מתחתיה, מועדת ומתדרדרת מן הפסגה. ואז הם נכנסו אל מקור האור השמיימי ונאלצו לעצום את עיניהם מפני האור, שחדר אל עיניהם למרות זאת, ולרגע אחד דניאל הייתה בטוחה שהיא מתעוורת…

= = = = =

כל הנוכחים קמו לכבוד ויויאן קוק, שחזרה אל אולם המשפט.

"מקסוול דרווין", אמרה, "אחרי שראיתי תיעוד שמוכיח מעבר לכול ספק סביר כי ניסית להשתמש בפוקימון גראודון, ואחרי שאתה עצמך לא מסוגל להעיד על כוונותיך בעת ביצוע הפשע, אין לי ברירה אלא לפסוק כי אתה אשם בפגיעה בערכי טבע מוגנים ובהתעללות בפוקימונים".

לבו של מקס צנח אל רגליו.

"עם זאת, בשל הנסיבות המיוחדות של אובדן זכרונך וחוסר הוכחות להיותך מסוכן לציבור, אני דנה אותך לשנה של אשפוז במחלקה הפסיכיאטרית של בית הסוהר. אם במהלך השנה הזאת יושב זכרונך, התיק יעלה לדיון חוזר. אם לא, הרי שאתה אכן אדם חדש שאינו מסוכן לציבור".

השופטת שוב הכתה בפטיש, אבל הפעם מקס נותר קפוא במקומו בזמן שכול השאר קמו.

"מה זה אומר?"

"תתכונן לשנה הנוראית ביותר בחייך", ענתה אניה.

= = = = =

איליה קפיטולינה פקחה את עיניה. בתחילה היא לא ראתה דבר, ואז הבינה שהלילה כבר ירד. כשעיניה התרגלו לחשכה, ראתה את לילית שוכבת לצדה בעיניים פקוחות. היא ליטפה את ראשה.

"מה קרה?" הצליחה לחלץ מפיה.

לילית דחפה אותה בראשה ועזרה לה לקום על רגליה. כל גופה דאב מהחבטות שספגה כשהתדרדרה על צלע ההר, אבל איליה קפיטולינה החליטה להתעלם מהכאב, לקחה את האופנוע שהיה זרוק בקרבת מקום, והלכה בכיוון אליו הובילה לילית. הירח היה מלא הלילה והאיר את דרכן, ובתחילה נראה שלילית מובילה אותה אל ערימה של סלעים שנותרה מהקרב. רק כשהתקרבו, הבחינה איליה קפיטולינה שאלה לא היו סלעים. זה היה גראודון, ששכב מובס על האדמה. היא כרעה על ברכיה לצדו.

"אתה בסדר, בריון מגודל שכמותך?"

גראודון לא היה חסר הכרה לחלוטין. הוא חשף את שיניו החדות, כל אחת מהן בגודל בננה קטנה, ונהם לעברה, אבל כוחו לא הספיק אפילו בשביל המתקפה הפשוטה ביותר.

"אתה רוצה להילחם? אני אדאג שתילחם", אמרה, "לילית, אור ירח".

יללה נוגה שוחררה מפיה של לילית לעבר הירח. קרן אור נשלחה ממנו לעבר גראודון, והוא נהם שוב, הפעם ברוגע – השפעת הירח הייתה מרפאת ללילית בדיוק כמו השמש לאיזיס. איליה קפיטולינה הייתה מוכנה לקפוץ על האופנוע ולברוח במידת הצורך, אבל בינתיים הניחה על גופו של גראודון את ידה השמאלית, שעדיין הייתה מפויחת וחסרה שתי אצבעות. הם החליפו מבטים רכים.

2 תגובות


  1. דאמ זה לא ייגמר טוב
    מצפה לסוף בקוצר רוח

  2. ככה משיגים פוקימון אגדי לשישייה שלך! חח

    למרות שאם הייתה דמות שלא צריכה להחזיק בפוקימון כזה ובעוצמה כזו, זו איליה קפיטולינה. אם כי נראה לי שהיא מספיק מטומטמת כדי לחשוף את עצמה ואז להראות לאנשים מהמשפט של מקס שגראודון אכן קיים, מה שמייתר את גזר הדין שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.