פרק 65 – רגשות אמיתיים!

(לאיוס) לא ידעתי למה כל האחרים התכוננו, אבל לא התכוננתי לזה. נכנסנו דרך הדלתות וציפיתי לזה שיהיו חיילים במערה אבל היא הייתה ריקה לחלוטין. התקדמנו כשאלקטבייר מאחוריי, וברקע נשמע רק קול הצעדים שלנו. "למה כל כך שקט פה?" שאלה אלה בטיפה רעד ובלאק קירב אותה אליו, שני אלה… "לא יודע אבל כדאי להיזהר", אמר אייר בחשש. "ראיין, ראיין צא החוצה!" צעקתי וקיבלתי עוד מכה בראש מזארה, לעזאזל עם האישה הזאת. "אולי תפסיקי עם זה?" שאלתי בכעס. "אולי תפסיק להתנהג בטיפשות? זאת לא בדיחה, לאיוס", אמרה בקול רציני. "בסדר בסדר… מעצבנת…", עניתי והפעם התחמקתי מהמכה שהיא ניסתה לתת לי. המשכנו והגענו לגשר שבו ראיין דחף את בלאק, בלאק נעצר והסתכל על הגשר במבט חודר. "הכל בסדר בלאק?" שאלה אלה לצידו. "כן… אני… אני רק צריך דקה", אמר ועצם עיניים. אחרי כמה רגעים הוא פקח אותם והמשיך ללכת. עברנו את הגשר ועדיין לא ראינו אף אחד. "מה הולך פה? איפה כולם? איפה ראיין?" שאל בלאק בדחיפות. "אני מניח שנוכל לגלות רק אם נתקדם", החזיר לו ריי ואז משהו זז בזווית העין שלי בצד שמאל. "חבר'ה… נראה לי שיש לנו בעיה", אמרתי וכולם הסתובבו כדי לראות סלמנס, האקסורוס, טייראנטרום, נידוקינג ונידוקווין עומדים בשורה מולנו, הפוקימונים של ראיין. סימנתי לאלקטבייר להתכונן לקרב, אבל לא נראה שהפוקימונים של ראיין עומדים לתקוף, הם פשוט עמדו והסתכלו עלינו במבטים עצבניים אבל לא זזו מהמקום. "זה רק נהיה יותר ויותר מוזר", אמרה אמה לצידי. "זה נראה שהם שומרים על משהו", אמר בלו בשקט. ניסיתי להסתכל אבל הם חסמו את שדה הראייה של מה שמאחוריהם לחלוטין. "טוב… אני מניח שיש רק דרך אחת לברר מה נמצא מאחוריהם, לא?" אמרתי והחוויתי לאלקטבייר, שנכנס לעמדת קרב. = = = = = (ריי) ריי הוציא את גארצ'ומפ, הפוקימון האחרון שנשאר לו מהקרב הקודם. אלה הוציאה את גארדוויר שהספיקה להשיב לעצמה כוחות אחרי שהשתמשה בחור השחור ההוא, ובלאק הוציא את טיירניטאר וספטייל. "גארצ'ומפ, תשתמש ברעידת אדמה!" קרא ריי בזמן שגארצ'ומפ מצא לו איזה סלע נוח להישען עליו ונרדם. בלאק הסתכל על ריי במבט מבולבל אבל לא אמר כלום. "טיירניטאר, שבירת כוח סוס. ספטייל, סופת עלים!" קרא בזמן שהפוקימונים שלו תקפו את הפוקימונים של ראיין שהפסיקו להתנהג בנחמדות והתחילו לתקוף בעוצמה. "אלקטבייר, פלצור אפל!" קרא לאיוס והאלקטבייר שלו הסתער לקרב. "לאיוס כבר אמרתי לך! אלקטבייר לא יכול ל-", התחילה אמה לומר והשתתקה אחרי שתי שניות כשאלקטבייר התחיל להסתובב במהירות עם אנרגיה אפלה בשתי הידיים שלו והתנגש בהאקסורוס. "מתי תביני את זה, אמה? המושג "לא יכול" לא תקף לגביי, חבטת וולט אלקטבייר!" אמר לאיוס. "שוויצר…", רטנה אמה בשקט. "אז זה מה שאנחנו אמורים לעשות עכשיו? לעמוד ולהסתכל עליהם עושים את כל העבודה?" שאל ריי בתסכול, הוא הרגיש חסר תועלת, וגארצ'ומפ לא תרם להרגשה. "זה לא שיש לנו ברירות אחרות", אמרה אמה והניחה עליו יד להרגעה, זה עזר טיפה. "אני יודע… זה פשוט… זה מעצבן אותי שאני חסר תועלת!" אמר ריי בקול מאופק. "טוב, לי נמאס להיות חסר תועלת כמו שני אלה", אמר בלו והחווה על רד וגרין שהסתכלו עליו במבט כועס, הוא רק חייך והוציא פוקדור. מהפוקדור יצא צב גדול וכחול עם שני תותחים על הגב, בלסטויז. "בלסטויז, התפתחות מגה", אמר בלו בקול השחצני הרגיל שלו והבלסטויז שלו התחיל לזהור ולהשתנות. שני התותחים הקטנים שעל הגב שלו נעלמו ובמקומם היה תותח ענק באמצע השיריון שלו, שני תותחים קטנים היו מחוברים לידיים שלו. "בלסטויז, משאבת הידרו!" קרא וגם בלסטויז הצטרף לקרב. הספטייל של בלאק נלחם נגד טייראנטרום של ראיין, ומשום מה נראה עצבני מאוד. הוא ירה לעברו פעימת דרקון אכזרית שגרמה לו ליפול לאחור והוריד אותו עם להב עלה. טיירניטאר נלחם נגד נידוקינג ונידוקווין, מנטרל את שניהם בלי בעיות, השיריון שלו פשוט חסם כל נזק שהם ניסו לעשות לו, הוא חבט בנידוקווין והעיף אותה ואז התחיל מין תחרות דחיפות עם נידוקינג והוא בבירור היה המנצח. אלקטבייר התחמק מהסתערות הדרקון של האקסורוס והוריד אותו עם שני אגרופי קרח. בלסטויז שיגר מתקפת תותח קרח מהתותח הענקי שלו על הגב כשסלמנס עף המהירות ברחבי המערה, גורם לבלסטויז להקפיא את התקרה של המערה. "בלסטויז, כדור הילה!" הפעם בלסטויז כיוון את התותח במהירות וירה כדור אנרגיה שעף במהירות ופגע בכנף של סלמנס, גורם לו לשאוג בכאב ולהנמיך גובה תעופה. "עכשיו, תותח קרח!" קרא בלו שוב והפעם סלמנס לא הספיק להתחמק בזמן והתרסק על הרצפה עם כנפיים קפואות. בינתיים טיירניטאר שאג בזעם והעיף את נידוקינג ממנו על נידוקווין שרק הספיקה לקום והשאיר את שניהם במצב דומה לשאר הפוקימונים של ראיין. "עכשיו… בואו נראה על מה בדיוק הם שמרו", אמר בלו בקול סקרן. = = = = = (זארה) זה נראה מוזר, זה היה נראה כמו ארון קבורה עתידני כזה. זה היה מין תא באורך שני מטרים בערך וברוחב מטר, הוא היה בערך מטר מעל פני האדמה. "מה זה לעזאזל?" שאלה אמה לידי. "אולי ראיין החליט לקנות לי ארון קבורה חדש", אמר סאנס בהלצה. "אתה לא יכול להיות רציני פעם אחת?" שאלתי בכעס. "את מכירה אותי זארה, אני רציני כמו מת", ענה לי סאנס והתחיל לצחוק, רק גילגלתי עיניים והתקדמתי לעבר הארון המוזר. בלאק, לאיוס ובלו עדיין עמדו במרחק בטיחות מהארון אבל לא התקרבו. "למה אנחנו מחכים בדיוק? פשוט תפוצצו את זה", אמרתי בקוצר רוח. "ואם הוא רוצה שנפוצץ את זה? זה ראיין אחרי הכל. אני לא יודע איך הוא היה כשהכרת אותו, אבל הוא חכם", ענה בלאק במהירות. "מצטערת, הייתי עסוקה בלא לתת למשוגע הפסיכוטי וחסר הרגשות הזה לא להרוג אותי, לא הייתה לי הזדמנות להתרשם מהחוכמה שלו", עניתי לו ובלאק הסתכל עליי במבט מקפיא. "אני יודע שאת לא בדיוק חגגת איתו, אבל את עדיין מדברת על אחי התאום כאן", אמר לה בלאק בקול מזהיר. עמדתי לענות לו כשלפתע לאיוס עצר אותי, "תגידו, אפילו הפרופסור המעצבן הזה נעלם?" שאל בבלבול. כולם הסתכלו אחד על השני בבלבול. "רד, אתה היית אמור לשמור עליו", אמר בלו ורד רק משך בכתפיו. "טוב, יהיה לנו מספיק זמן לדבר על זה אחרי שנב-", התחיל להגיד ולפתע המכסה של ארון הקבורה עף שני מטרים באוויר ונחת לצד הארון בחבטה רועשת, כולנו נכנסנו לעמדת כוננות. ואז רגל יצאה מהארון, ואחריה יצא ראיין, כשהוא בלי חולצה ועל הזרועות שלו עוברים קווים זהובים שנראו כמו וורידים, כאילו זהב זורם בהם ולא דם. הוא נעמד באיטיות ליד הארון כשאנחנו לימינו ורואים את צד הגוף שלו, והסתכל קדימה במבט לא מוסבר, זה לא היה המבט חסר הרגשות שהוא הסתכל עליי בו במפקדה. "ראיין, אתה בסדר?" שאל בלאק בחשש. ראיין הסתובב אלינו והסתכל עלינו במשך כמה שניות, חשבתי שהוא עומד להגיד משהו קריר ויבש כמו תמיד כשלפתע הוא התחיל לצחוק. זה היה צחוק של אושר, צחוק מלא חיים, צחוק שלחלוטין לא התאים לראיין. "ר…ראיין?" שאל שוב בלאק, הפעם בבלבול. "סוף סוף… סוף סוף השלד הזה מת…", אמר ראיין והסתכל עלינו עם חיוך מאושר. "במשך כל הזמן הזה… חסם לי את הרגשות מבפנים, גרם לי להרגיש מת", אמר והפעם העווה את הפרצוף בכעס ושנאה, ואז חזר לחייך, "סוף סוף… אני חופשי שוב", אמר והמשיך לצחוק. הוא הציץ בנו שוב לפתע והשתתק, "א-אמא", אמר בקול רועד, כל המראה הזה לא התאים לראיין. זה לא סתם היה נראה שהוא מרגיש כמו אדם רגיל, זה נראה שהוא ממש נהנה להרגיש את הרגשות האלה, כאילו עצם ההרגשה עצמה עושה לו טוב. "ראיין…", החזירה בקול שקט. "אני… אני לא… אני לא התכוונתי לעשות את זה… אני מצטער אמא", אמר בקול רועד ודמעות התחילו לכסות את הפנים שלו, מסתבר שגם השטן יכול לבכות. "זה בסדר בן שלי… בוא אליי, בוא ונשאיר את כל זה מאחורינו", אמרה והושיטה אליו יד. ראיין עצם עיניים לכמה רגעים ארוכים, כולם הסתכלו עליו במבטים שונים. בלאק ואמא שלו הסתכלו עליו במבט מקווה. אמה, ריי, קרלוס ואייר הסתכלו עליו במבט חושד וחושש, בלו הסתכל על זה בסקרנות, גרין בשעמום, רד במבט חתום ואני פשוט רציתי להרוג אותו ולגמור את הסיפור הזה. הוא פקח את העיניים ונענע בראשו, הוא החווה בידו ומתוך הקבר המוזר יצא ארכאוס באור אדום, הוא נעמד מאחורי ראיין ועמד כמו פסל. "אני מצטער אמא… אבל אני לא יכול", אמר בקשיחות מסוימת ומבט של נחישות עלה על פניו. "על מה אתה מדבר ראיין? תעזוב את זה! בוא, נחזור להיות כמו שהיינו פעם", קרא בלאק לעברו בלהט. "לא, אחי… אנחנו בחיים לא נחזור להיות כמו פעם… לא באמת… יהיו לנו יותר מדי זכרונות ומשקעים…", ענה לו ראיין בעצב. "אז מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?! מה אתה מתכנן לעשות עם הפוקימון האגדי הזה שלך?" שאל קרלוס. "התוכנית שלי… לא השתנתה… אני עומד לצאת מכאן, ולהשתלט על העולם, וכשאני בראשו, אף אחד לא ירגיש יותר כאב… אף אחד לא יצטרך לעבור את מה שאני עברתי", אמר בקול מלא כאב ואובדן. "לא ראיין! אני לא עומד לתת לך לעשות את זה!" ענה לו בלאק. "אני מצטער בלאק… באמת, אבל אני לא עומד לתת לך לעצור אותי". "אז זהו זה? אתה עומד פשוט להרוג אותי שוב?" שאל בלאק והתחיל לצחוק צחוק נטול הומור. "בחיים לא! אני בחיים לא אעשה דבר כזה שוב!" החזיר ראיין בלהט, "על זה בדיוק אני מדבר… אתה בחיים לא תוכל לשכוח את זה שאני כמעט גרמתי למוות שלך… יותר מפעם אחת, לכן הפתרון שלי הוא פשוט, אני פשוט עומד למחוק את הזיכרון של כולכם", אמר והסתכל על כולנו במבט מלא נחישות. "אחרי שזה יקרה, נוכל להיות המשפחה שתמיד היינו, אבא, אמא… בלאק, לאיוס… אלה, אפילו את זארה. אמה וריי, אני יודע שאתם חשובים לאחי, ולכן אתם גם חשובים לי, אני פשוט אמחק את הזכרונות של כולכם ויחד אנחנו נשלוט בעולם", אמר ראיין וסגר את היד שלו לאגרוף. אני התחלתי לצחוק, "אתה חושב שאתה פשוט יכול לעשות את זה? למחוק לנו את הזכרונות וביחד כ'משפחה', לשלוט על העולם?" עניתי לו בלעג. "זארה… זה אולי לא זמן טוב לזה, אבל אני מתנצל על איך שהתנהגתי איתך, יש לך את הזכות המלאה לשנוא אותי, וזה בדיוק למה אני רוצה לעשות את כל זה", אמר והחווה בידו, ואז ארכאוס פקח את עיניו שזהרו באור אדום. "אנחנו בחיים לא נוכל לעבור את הפערים האלה… שנאה, כעס, פחד… תמיד יהיו לנו את הרגשות האלה אחד כלפי השני… את בלאק כמעט הרגתי כמה פעמים, זרקתי את אמא שלי לתהום האבדון, לאבא שלי הכנסתי חרב בחזה, את אלה חטפתי כדי לסחוט את בלאק, אמה וריי, אני גרמתי לכם להאמין שהחבר שלכם מת מול העיניים שלכם. ואותך זארה, אני כמעט והרגתי אותך כמה פעמים… לכל אחד ואחד מכם יש סיבה לשנוא אותי… אני לא יכול להמשיך לחיות עם זה… לא ככה… לא כשכל פעם שהגב שלכם יהיה לכיווני אתם תרגישו צורך להסתכל אחורה פעמיים", אמר בקול עצוב. "זה לא נכון! אני סלחתי לך! אני בחיים לא ארגיש שנאה כלפיך, אתה אח שלי!" החזיר לו בלאק. "זה מה שאתה אומר עכשיו, אבל מה תגיד כשאני ואתה נעמוד מעל הגשר הזה שוב, ואני אהיה מאחוריך. אתה לא תרגיש שום צורך לחשוש ממני? אתה לא תרגיש שיכול להיות שאני אדחף אותך עוד פעם והפעם בלי אפשרות לחזור? לא… זאת האופציה היחידה", הוא החווה בידו שוב ולפתע מספר לוחות יצאו מהחישוק של ארכאוס וריחפו במעגל סביבו. לוח אחד עף לכיוון הפוקימונים של ראיין והתחיל לזהור באור רך וסגול, כמה רגעים לאחר מכן הפוקימונים שלו נעמדו כאילו לא קרה להם כלום. ואז ראיין חייך, "אחרי שאני אביס אתכם, אני אצא החוצה ואשנה את העולם, אני אהפוך אותו למקום טוב יותר", אמר והפעם ארכאוס ריחף מאחוריו. "מצטער ראיין, אבל אני לא יכול לתת לך לעשות את זה", החזיר לו בלאק ונעמד בהזדקפות. "אז אני מניח שנצטרך לבדוק מי מבין שנינו נחוש יותר אחי, שנתחיל?" שאל עם חיוך מלא ביטחון. "זה עומד להיות הקרב האחרון בו אי פעם אני עומד להילחם, הקרב שיוביל אותי – לא – אותנו לניצחון! אז בואו נתחיל עם זה כבר!" אמר והחווה בידו וארכאוס ריחף גבוה באוויר ושחרר כוח שיצר הדף אדיר. וכך התחיל הקרב הסופי, הקרב שיקבע את גורל העולם.