הקרב הגורלי – חלק 1

שאגתי בכוח תוך ריצה מהירה לכיוון צבא בני האדם שתקף את חבריי. הרגשתי מוצף באדרנלין, הרגשתי שאני יכול להביס כל דבר שיעמוד מולי. ברק הבזיק מהשמיים, ופגע בקרן שעל ראשי. האדרנלין בתוכי בער אפילו יותר. שאגתי בקול לעבר הצבא שהתפרס מולי, ומעכתי בעזרת רגלי העצומה כמה מכונות שעוד לא שמו לב לקיומי.

"סנדסלאש!" קרא ראיקואזה, שעד אותו רגע נלחם בצבא העצום בעזרת שאר חבריו האגדיים, "לאן הלכת? אנחנו צריכים עזרה!" הצלבתי את טפריי, כאות לכך שאני מוכן לתקוף. "מעולה," אמר ראיקואזה שכנראה הבין את הסימן, "אז למה אתה מחכה?" הנהנתי, אך לפתע הרגשתי משהו נוגע בעורפי. הסתובבתי, וראיתי מסוק מתנגח בי, איכשהו עלתה למפעיל המסוק מחשבה שזה באמת יעשה לי משהו. נעצתי את טפריי במסוק, שהיה בגודל שהספיק לשני טפריי להיכנס עמוק עד לנקודה המחברת בינם לבין העור שלי. הרחקתי את הטפרים שעל ידי אחת מהשנייה, והמסוק נשבר לשניים בקלילות. זרקתי אותו על טנק שעבר לידי, הטנק התפוצץ.

'בחיים לא חשבתי שמלחמה תהיה כזאת קלה' חשבתי לעצמי, אך קול מתכתי רועש עמעם את מחשבותיי. הסתכלתי למטה, וראיתי מכונות גדולות, בצורה דמוית אדם, אשר כללה שני ידיים גדולות, בעלות תותח באחת, ולהביור בשנייה. את גב המכונות עיטרו מנועי סילון ומשגרי טילים, ובבטן המכונות ישבו בני אדם שהפעילו אותם.

"לא כזה קל, אה?" נשמע קול שבקע ממגאפון רועש מאחד המכונות, כאילו הוא קרא את מחשבותיי.

התחלתי להילחץ. המכונות הקיפו אותי. כל אחת מהם הייתה בגודל של שלושה טנקים לכל הפחות, והגיעה עד למותניי. זה לא היה גדול מדי בשביל לטפל בשניים או בשלושה, אבל היו עשרות מכונות, שהקיפו אותי מכל כיוון. אפילו יכלתי לשמוע רחשים מתחת לאדמה, שהעידו שגם שם מסתתרות מכונות שאורבות לי. לפתע, עלה לי רעיון. 'ההלם יגרום להם לאבד את חוט המחשבה' חשבתי לעצמי, ושאגתי בקול רועם. המכונות רעדו קלות, והאנשים שבתוכם השמיעו קולות מעידה. 'זה הזמן שלי' חשבתי, "רווואאאררר!!!" קראתי בקול לעבר ראיקואזה ושאר חברי הצוות, בניסיון לומר להם 'הגיע הזמן לתקוף!', ובמין תנועה שמזכירה את משחק 'הנחש בא', הזזתי את זנבי במעגל כך שהוא פגע בכל המכונות והפילם לאדמה. זינקתי לעבר אחד מהם, ונעצתי את טפריי בחלקי גופו שוב ושוב. לבסוף, לאחר שהרסתי לגמרי את המכונה, נעצתי את טפריי באיש שבתוכו, ובמהלך מוזר ולא הגיוני במיוחד וממש לא אופייני לאישיותי, אכלתי אותו.

הסתכלתי לעבר שלושת הרג'ים,ונראה שהם השתלטו על שלושה מכונות, העיפו את בני האנוש ששלטו בהם ותפסו שליטה, כאשר כל אחד מהם המיר את המכונה לשולטת ביכולת האפשרית לאותו רג', אל תשאלו אותי איך הם עשו את זה. שלושתם זינקו לעבר מכונות אחרות, הקפיאו, קברו ושאבו מתכת ממכונות שונות בהם נלחמו. נראה שהמצב שלנו מצוין, אך לאחר זמן מועט, כל זה לא הספיק. המכונות המשיכו להגיע בהמוניהם, והרג'ים החלו להתעייף. אפילו ראיקואזה, ששילח ברקים במכונות וגרם לקצר חשמלי בהם, הראה סימני עייפות. גראודון וקיוגר פעלו ביחד, שילבו את כוחותיהם וגרמו לתערובת רגשות של קיפאון ורתיחה יחד לכל מכונה שהתמודדה מולם, מה שגרם לשילוב החמרים השונים, שהפכו לאדמה מוצקה שכיסתה אותם ולא נתנה להם אפשרות לברוח. אבל אפילו הם התעייפו. אפילו אני התעייפתי. והמכונות המשיכו להגיע ללא הרף, והתחילו לקחת שליטה על הקרב. זה עייף אותי, התחלתי לקטון ולהתחיל לחזור למצבי המקורי. כבר הייתי בגודל של המכונות, אבל המשכתי להילחם בהם ולהרוס אותם אחד אחד.

כעבור כמה דקות, כמות המכונות החלה לפחות. "אנחנו מצליחים!" קרא ראיקואזה אל כל חברי הצוות. התמלאתי באנרגיה, עקב הידיעה שיש לנו סיכוי לנצח. בתנועה מהירה ובאגרוף חד וחזק, פיצצתי מכונה אחת במהירות. המשכתי להחטיף מכות למכונות, לשבור אותם, לנענע אותם באוויר, ולהשמיד אותם. אבל עדיין המשיכו להגיע מכונות, למרות שבכמות פחותה יותר. כאשר מכונה זינקה לעברי, נעצתי בה את טפריי, סיבבתי אותה באוויר והשלכתי על שאר המכונות, ממש כמו משחק באולינג. רק שהמטרות נעו, והפציצו באש חיה. לפתע, הרגשתי משהו ננעץ ברגלי. המשהו הזה היה כואב מאוד, וחדר אל תוך בשרי. ניסיתי להזיז את הרגל, אך היא כאבה יותר מדי, ולא תפקדה. הסתכלתי על הרגל, ומה שראיתי הבהיל אותי מאוד.

זה היה טיל. טיל גדול שננעץ בברך שלי, וגרם לשיתוק כולל של הרגל. הטיל לא התפוצץ, אבל עליו הופיעו מספרים; מאה, תשעים ותשע, תשעים ושמונה, תשעים ושבע… לא הבנתי בהתחלה מהי משמעות המספרים הללו, אך כעבור כמה שניות הבנתי. 'אני עומד להתפוצץ!' חשבתי לעצמי. נכנסתי לפאניקה. מכונה אחת נגעה בי מאחור, אבל מרוב זעם נעצתי בה את הטפרים שלי, ובתנועה מהירה העפתי אותה לשמיים. התחלתי להרגיש תשישות. המכונות התחילו להקיף אותי. פזלתי לעבר שלושת הרג'ים. המכונות תקפו אותם והטיחו אותם על האדמה. השפעות מזג האוויר שלהם חדלו לעבוד. פזלתי שוב, הפעם לכיוונם של גראודון וקיוגר. המכונות פתחו באש, ושני אלו פסעו אחורה במהירות, אבל כדורים החלו להינעץ בעורם. פזלתי לעבר ראיקואזה. מכולם הוא הסתדר בצורה די טובה, אך כעבור כמה שניות מכונה אחת תפסה בזנבו והטיחה אותו על האדמה.

'שלושת הרג'ים מחוסלים…' חשבתי, 'גראודון וקיוגר מחוסלים… ראיקואזה מחוסל…'. הסתכלתי על הטיל שעל רגלי, המספר שהיה עליו הוא שמונים, 'ועוד כמה שניות אני מחוסל…'. הרובוטים הקיפו אותי לגמרי, לא הייתה אפשרות להימלט. 'וחייבים לנצל כל שניה!'

לפתע, שמעתי קול מוכר. "ססססנדשששרו!!". לא הבנתי מי קורא לי.

"שכחת שהוא כבר סנדסלאש??" נשמע קול שני.

"אה, נכון," אמר שוב היצור הראשון, "ססססנדסססלאשששש!!!"

"סוויפר?" שאלתי את אותו יצור שלחש, שהתגלה כסוויפר, חברי הוותיק.

"מססתבר!" קרא סוויפר, זינק לעבר מכונה גדולה, ובתנועה חדה ומהירה עם הזנב הוא שבר את הזכוכית המגנה. סוויפר תפס את האדם שהיה בתוך המכונה בעזרת זנבו, והעיף אותו על האדמה.

"אני לא גדול כמוך," הוא אמר, "אבל אני יכול לפגוע במקור! פתאום קלטתי שאני שוב מצליח לדבר. איזו הרגשה נפלאה. אבל הגודל שלי המשיך להתכווץ בקצב די איטי.

"שמענו מה קרה לך, איך שגדלת," נשמע קול מאחורי. ההסתובבתי, וראיתי את פלייגון, "והרגשנו מחויבים לבוא ולעזור לך קצת". מכונה הגיחה מאחוריו וזינקה לעברו, אך הוא הסתובב במהירות ונשף עליה אש ששרפה אותה קליל. שמתי לב גם לדאסטוקס, שגרם לקצרים חשמליים ולתנועות מוזרות של המכונות באמצעות יכולותיו העל-חושיות. לידו עמד מטאגרוס, שזינק וריסק מכונות בכל מיני מקומות. ואולי קשה להאמין, אבל קצת ימינה ממנו, היטמונלי, שהיה מוקף בלפחות חמישה מכונות, הצליח לרתק את כולם לאדמה תוך שניות ספורות, למרות גודלו לעומתם.

ולפתע הרגשתי את אותם ענפים שלהם חיכיתי כל כך. מתחתיי עמדה בלוסום, כעת היא הייתה בגודל של הרגל שלי, מה שהוכיח שקטנתי. "אני שמחה שאתה חוזר למצב הקודם שלך", היא אמרה, וחייכה אליי.

"תזהרי!" קראתי, כאשר הבחנתי במכונה גדולה שהתקרבה מאחוריי בלוסום. בלוסום עשתה תנועה מהירה עם היד, והמכונה התכסתה בענפים עבים שהגיחו מהאדמה. "מעולה!" קראתי אליה, והיא חייכה והסמיקה קלות. לאחר המהלך הזה, כבר הייתי בגודל שלה. חזרתי לעצמי לגמרי. טיל שהיה קודם ענק, קטן יחד איתי, מסיבה לא ידועה, ועדיין ננעץ בברך שלי. עליו הופיעה הספרה שישים.

'יש לי עוד דקה לחיות…' חשבתי לעצמי בצער. אבל מה שהפתיע אותי, זה העובדה שהמכונות הפסיקו להגיע. "הם… הפסיקו להגיע?" קראתי בקול שמח, אך מעט מבולבל.

"מסתבר!" קרא אליי פלייגון. כל חברי הצוות שלי הגיעו לידי, והתקבצו בצורה שכולם פנו לכיוון אחד. גם כל חבריי האגדיים הצטרפו לכך, והסתכלו לאותו כיוון. זה היה נראה לי כמו איזו פוזה מסרט, שמתלהבים אחרי שמנצחים. אבל אלו החיים, ולא סרט.

אותו רובוט ענקי, שהגיע לגודל של גורד שחקים וקרא בקול "עצרו, או שהמוות שלכם יהיה הרבה יותר כואב!", הוא שגרם לכולם להסתובב. ובכולם, אני מתכוון גם אליי. הרובוט החל לצעוד באיטיות לעברנו, הוא נראה בדיוק כמו המכונות הקטנות יותר, רק עצום. בתוכו ישב אדם קירח וחסון, שהיה אותו אדם שקרא לנו בהתחלה לעצור. הוא חייך חיוך זדוני, וירה ארבעה טילים לעברנו. גורלנו עמד להיחרץ.