פרק אחרון: תקומתו של גיבור + פרסומת!

פקחתי את עיניי.

'רגע… פקחתי אותם? אני לא אמור… להיות מת?' עלתה המחשבה המוזרה לראשי. משום מה הייתי בגזע העץ שבו נהגתי לישון. מיששתי את מצחי, לראות אם זה אמת או חלום, והרגשתי קוביות קרח קפואות, קשורות בשקית גומי וצמודות לראשי. הסתכלתי בעדינות הצידה, מכיוון שכוחי היה חלש באותו רגע, וראיתי את בלוסום, כשגבה מופנה לכיווני. נראה שהיא סידרה כמה דברים בגזע. היא זמזמה לעצמה שיר, ונראתה די שלווה, מה שנדמה לי למוזר מצד החברה שלי, הרי היא אמורה לדאוג לשלומי. 'יכול להיות… שכל זה היה… חלום?' שאלתי את עצמי בליבי. 'ואם כן, איזה הסבר יש לקוביות הקרח בכלל?' חשבתי קצת על מה שקרה. 'זה הרי לא יכול היה להיות חלום… הרגשתי את עצמי גדל… הרגשתי את הטיל ננעץ בברכי… הרגשתי את עצמי מתפוצץ… הכול היה כל כך… מוחשי! איך זה בכלל ייתכן?'

בלוסום הסתובבה לכיווני, והסתכלה לעברי. לפתע, אורו עיניה. חיוך רחב התפשט על פניה, והיא זינקה לעברי. "אתה חי!! ואתה בריא!!" היא חיבקה אותי בכוח. באותו רגע הבנתי שאני במצב שכיבה, על מזרן רך. משונה שהקוצים שעל גבי לא חתכו אותו.

"ב-בלוסום!" אמרתי בקול חלוש.

"סנדסלאש, אני כל כך שמחה שהבראת! ועוד בפרק זמן כל כך קצר!! רק יום אחד עבר מאז הקרב!"

"מה… מה קרה?" שאלתי, וניסיתי להתיישב, אך גבי כאב מאוד, ונשכבתי חזרה על המזרן.

"אל תקום," אמרה בלוסום, "אתה חייב לנוח עוד קצת, אתה מאוד חלש".

"תוכלי לספר לי…" שאלתי, "למה בדיוק אני במצב הזה?" בלוסום הסתכלה עליי, חייכה קלות, והחלה לדבר.

"אתה התרסקת יחד עם החללית," אמרה בלוסום, "הצלחתי בעזרת ענפיי לשחרר אותך, אבל זה היה מאוחר מדי. נראית תשוש מאוד, ואז החלו להגיע עוד חלליות כאלו. לפתע, התפוצצת בעוצמה אדירה, שהעיפה אותי די רחוק מזירת הקרב. מזל שראיקואזה יכול לעוף, כי בלעדיו הייתי חוזרת לזירה רק בעוד שעה. אבל מה שראיתי שם הדהים אותי; אתה הפכת למשהו… אחר".

"אחר?" שאלתי, "מה הכוונה?"

"הגודל שלך לא השתנה כל כך, אולי גדלת בכמה עשרות סנטימטרים, אבל הפכת לחזק בטירוף!" בלוסום הדגימה לי בעזרת גופה וכמה ענפים חלק מהתרגילים ש'לכאורה' עשיתי, מכיוון שאפילו לא ידעתי מזה.

"על מה את מדברת?" שאלתי, "אני לא זוכר שום דבר מזה".

"באמת?" שאלה בלוסום, "זה לא דבר שקל לשכוח…"

חשבנו שנינו קצת, ולבסוף צצה במוחי עוד שאלה, "איפה חבורת האגדיים?"

"הם הלכו לאחר הקרב," אמרה בלוסום, "הם ביקשו ממני לטפל בך כמו שצריך". חשבנו עוד קצת על המקרה שאני לא זכרתי כלום, אך לאחר כמה דקות התייאשנו. "אני לא חושב שזה עומד להצליח" אמרתי, ובלוסום הנהנה. לפתע, היא צחקה. משהו בצחוק שלה גרם לי להיות אחוז דיבוק, והתחלתי לצחוק יחד איתה, כשאין לי מושג על מה אנחנו צוחקים.

"על מה כל הצחוקים?" שאלתי.

"אני פשוט חושבת על זה שכל כך אירוני שהחבר שלי יותר חזק ממני, ויש לי יתרון עליו בקשר לזה שאני מתמחית בעשב ואתה באדמה".

'זה לא כזה מצחיק…' חשבתי לעצמי, אבל לא רציתי לבאס את בלוסום, ולכן צחקתי יחד איתה.

"יודע מה מוזר?" שאלה בלוסום, ורכנה מעליי.

"מה?" שאלתי.

"אחרי הקרב, אחרי שריסקת את כל החלליות, ואז התעלפת… אבל רגע לפני שהתעלפת, אמרת לי שאתה אוהב אותי…"

"באמת?" שאלתי. באמת היה תמוה לי שאני לא זוכר דבר כזה.

"לא," אמרה בלוסום וצחקקה, "אבל אתה יכול לומר לי את זה עכשיו!"

"אוקיי," אמרתי בחיוך, "בלוסום, אני אוהב אותך!"

"גם אני אוהבת אותך!" אמרה בלוסום, והצמידה את ראשה אליי. התנשקנו. תחושה שמעולם לא הרגשתי קודם, תחושה של פרפרים בבטן, כאילו אני שומר משהו בפנים, אבל זה מעורב בהוצאה של הדבר שאני שומר. זה הרגיש נפלא, סערת רגשות בתוך הגוף שלי, שנוצרת מתגובה מאיבר כל כך קטן, פה. אבל נהניתי מכל רגע. ואין לי מושג כמה זמן עבר, כי הוא ממש… עמד מלכת. בלוסום ניתקה את שפתיה משפתיי, והתנשמה מעט.

"וואו," היא אמרה, "זה היה… כיף!"

חייכתי אליה, "אם את רוצה… אין לי בעיה שנעשה את זה שוב".

בלוסום חייכה אליי בחזרה, ואמרה "אתה צריך לנוח עכשיו, מחר אנחנו עומדים לקבל מידע בקשר למשימה הבאה שלנו".

"אולי… בכל זאת?" שאלתי בציפייה לתשובה חיובית.

"טוב, נו…" אמרה בלוסום, "אולי רק אחד קטן". היא נישקה אותי שוב בעדינות, הרפתה, וכיבתה את האור בעששית שהייתה תלויה על העץ. "אתה יודע, אתה יכול לכתוב סיפור על כל מה שעברת, ואז ביום מן הימים תפרסם את זה, ותהפוך לגיבור בעיני כולם!" אמרה בלוסום.

"רעיון טוב," אמרתי, "אם אמצא לי זמן לזה".

"לילה טוב, סנדסלאש" היא לחשה לי.

"לילה טוב, בלוסום. אני אוהב אותך". וכך נרדמתי, מכורבל יחד עם בלוסום, במחשבה שלולא אותה תחושה של 'לצאת החוצה' מהבור הקטן שבו הייתי כלוא, כל זה לא היה קורה. במקום להפוך לסנדסלאש 'החזק בעולם', כמו שאמר ראיקואזה, הייתי יכול להישאר סנדשרו עלוב ומסכן, שמדבר עם דיגלט ואוכל תולעים. מזל שהייתה לי את התחושה הזאת, בהחלט מזל גדול.

יום למחרת, בסיס העץ.

אמבואר פתח בחדר דלת קטנה, סובב מפתח מבפנים, ולפתע הדלת התרחבה. אמבואר נכנס לבפנים, ואני אחריו. הוא הדליק מנורה בעזרת גל קצר של אש מפיו, והאיר על קיר גדול שנגלה לפנינו. על הקיר היה ציור עתיק של יצור שנראה חזק למראה, ודמה מאוד לי. רק שהיו לו שלושה קוצים על מצחו ולא אחד, הטפרים שלו היו ארוכים יותר ומחודדים יותר, והתפצלו לציפורניים מאוד ארוכות וחדות. גבו היה מעוטר בקוצים חדים כתער, ורגליו היו גדולות ונראו חזקות יותר מברזל. מברכיו יצאו קוצים מחודדים, וממרפקיו יצאו טפרים ארוכים וחדים. בכמה מילים, היצור נראה כמו אחד שלא כדאי להתעסק איתו.

"אני חושב שאתה מתחיל לעבור את תהליך האבולוציה השלישי שלך", אמר אמבואר.

"שלישי?" שאלתי מבולבל, "זה לא אמור להיות רק… שתי אבולוציות?"

"יש אגדה עתיקה," אמר אמבואר, "שמספרת על סנדסלאש אחד, שהוא מיוחד בצורה כזו שיש רק אחד כמוהו בעולם. אותו סנדסלאש יעבור בהתחלה תהליך עם עיניו, בו הוא יקלוט את כל האלמנטים הקיימים בעולם הפוקימונים, ולאחר שיקלוט את כל האלמנטים, הוא יעבור אבולוציה שלישית ויהפוך ליצור יחיד במינו, שנקרא סנדספייק".

הסתכלתי על הציור הגדול, "אז אתה אומר שאני כזה?" שאלתי.

אמבואר הנהן. "איך שהעיניים שלך זהרו…" הוא אמר, "אני חושב שקלטת את אלמנט האש". אמבואר כיבה את המנורה, ורץ בחזרה לפתח החדר. הלכתי אחריו בתחושה מוזרה, נלהבת אבל גם לא נלהבת, מכיוון שהציור הפחיד אותי במקצת.

"חברים!" קרא אמבואר בקול רם, "יש לי משימה חדשה עבורכם!". כולנו הסתכלנו על אמבואר, בשעה שהוא החזיק מפה גדולה של כדור הארץ. "יש אדם מסוכן ששמו סאטושי טאג'ירי, חי במקור ביפן, צייר ואנימאטור. בדרך מוזרה כלשהי הוא גילה אותנו, הפוקימונים, והוציא סדרת טלויזיה מצוירת על חשבוננו. הפחד שלי הוא שיגלו אותנו בגללו, ויקחו אותנו לכל הדברים שבני האדם האלו עושים". הוא מראה לנו קלטת שבה רואים בן אדם מצויר נלחם באדם אחר באמצעות פוקימונים, כשהם פוצעים ופוגעים אחד בשני לפקודת אותם בני אדם. המבט המזועזע שהיה על פני כולנו הבהיר כמה הנושא הזה חשוב.

"אוקיי," אמר אמבואר לכולם, "אז כל אחד כאן יקבל לעצמו דיטו. הדיטו ישמש אתכם לכל דבר שתעשו, בין אם זה לנסוע לאיזשהו מקום, ובין אם זה לעשות קניות, הדיטו יהפוך לדברים שישלבו אתכם בחברה. כמובן שהוא גם יהפוך אתכם לצורת אדם".

"מה שם המקום?" שאל פלייגון.

"אני תכף מגיע לזה," אמר אמבואר, "המשימה שלכם היא למצוא את אותו סאטושי, ולהרוג אותו. אי אפשר לתת לשמועה על הפוקימונים להמשיך להתפרץ!"

"אה, ובקשר למקום…" אמר אמבואר לאחר כמה שניות, "אתם עומדים לנסוע למקום שנקרא…"

"אמריקה".

———————————————————————————————————————

קרדיט לאיור ניתן ל-shinyspartan

כל הזכויות שמורות לאוהד.