ראשי / יצירה / קריפיפסטה על פוקימון / יום שישי ה13: הנסיך המוכתם בדם / אדם

יום שישי ה13: הנסיך המוכתם בדם / אדם

התעוררתי בבהלה.
"א.. איפה אני?"
ניגבתי קורי שינה מהעיניים והסתכלתי סביב.
הייתי בחדר לא מוכר שנראה שייך לילד.
"איך הגעתי לכאן? למה-"
"האוכל מוכן!" קול של אישה נשמע מהקומה התחתונה וקטע את מחשבותיי.
ניסיתי להיזכר במשהו, כל דבר, אבל לא זכרתי כלום.

ירדתי לקומה התחתונה בחשש רב.
"בוקר טוב, יום גדול היום!" אמרה האישה.
התמקמתי בשולחן האוכל בדממה.

שעון הקיר צילצל.
"אתה לא נשמע נרגש במיוחד, אתה מרגיש טוב?"

לאחר היסוס עניתי. "סליחה גברתי, איפה אני? מה קורה כאן?"
היא הסתובבה אליי בתדהמה.
סליחה, *הראש שלה* בלבד הסתובב אליי כחצי סיבוב מלא ללא הגוף, והעיניים שלה היו אפורות וריקות מחיים.
נפלתי אל הרצפה מבהלה והתחלתי לברוח בזחילה, ללא ידיעה מה קורה.

שעון הקיר צילצל.
"אתה לא נשמע נרגש במיוחד, אתה מרגיש טוב?"

מצאתי את עצמי שוב יושב בשולחן האוכל. האם דמיינתי את מה שקרה?
"הה..", צליל פקע מפי.
-"אוי לא, יש לך חום?"
"לא, אני מרגיש בסדר, פשוט לא ישנתי טוב כל כך." שיקרתי.
-"התרגשת לכבוד היום, סאם?" שאלה ללא צפי לתשובה וצחקה.

הבחנתי ביצור ורוד ועגול הנמצא על השיש וזימר לעצמו.
"ג'י-גלי-פאף!"
"כן.." התחלתי להיזכר בכמה דברים.
השם שלי הוא סאם, אני גר יחד עם אמי, היום אני בן 10, ואני מבוגר מספיק להתחיל את מסע הפוקימונים שלי.

"כדאי שתמהר, לא יהיה טוב להתחיל יום שכזה באיחור. הכנתי לך תיק עם אוכל, פנס, שק שינה ותחבושות."
-"את צודקת, תודה *אמא*."
יצאתי מהבית בהתרגשות לתחילת חיי החדשים.

הגעתי למעבדת הפוקימונים של העיר וראיתי מרחוק את הפרופסור, שראה אותי מתקרב.
-"בוקר טוב!" הצהיר הפרופסור.
"בוקר טוב", השבתי "אני מוכן לקבל את הפוקימון הראשון שלי!"

נכנסנו אל המעבדה והוצגו בפניי שלושה פוקימונים לבחור מהם.
לטאה מסוג אש בשם צ'ארמנדר, צב מסוג מים בשם סקווירטל, וקרפד מסוג עשב בשם בלבאזור.
-"לאחר שתבחר את הפוקימון ההתחלתי שלך, תהיו שותפים לאורך כל המסע ולכל החיים." הפרופסור הסביר.

הושטתי יד אל צ'ארמנדר בכדי ללטף אותו.
*הוא כרת את כף היד שלי בנשיכה בודדת.*

-"לאחר שתבחר את הפוקימון ההתחלתי שלך, תהיו שותפים לאורך כל המסע ולכל החיים." הפרופסור הסביר.

משותק מהלם, קפאתי במקום. אני שוב מדמיין דברים.
-"אתה בסדר?" הפרופסור שאל.
"כן." הפה שלי ענה בעצמו.
המשכתי כאילו כלום לא קרה.
"אני בוחר בו." הצהרתי והושטתי יד אל סקווירטל. דימיון או לא, לא רציתי לתת לצ'ארמנדר להתקרב אליי.
-"בחירה מעולה." השיב הפרופסור.
סקווירטל נראה שמח.

אחרי שקיבלתי פוקידע ופוכדורים אני וסקווירטל התחלנו רשמית במסענו והתקדמנו לעבר היער.

נתקלנו בכמה פידג'ים שסקווירטל הביס ללא בעיה וקטרפי אחד, ניסתי לתפוס אותו אך הוא ברח, סקווירטל למד להשתמש באקדח מים. ולאחר מכן התקדמנו אל עבר המכון הראשון.

היה זה מכון האבן, היתרון היה שלי, סקווירטל ואני נכנסנו בגאווה וניצבנו אל מול מנהיג המכון.
הוא היה גבר גבוה, שרירי ומזוקן באמצע שנות ה20 לחייו, ידיו היו מלאות בצלקות עבודה.
-"ברוכים הבאים," הכריז, "אני המנהיג של המכון הזה. אם תנצח אותי תקבל את תג האבן, מאמן שישיג את כל התגים יוכל להילחם נגד רביעיית האליט ולהפוך לאלוף."
"הבנתי, אני מוכן להתחיל את הקרב."
סקווירטל קפץ אל הזירה, מנהיג המכון שלח את ג'יאודוד.
-" אתה מוזמן לפתוח."

הורתי לסקווירטל להשתמש ברובה מים. ג'יאודוד התעלף תוך מכה בודדה.
"זה היה קל.. אני הולך לנצח ללא בעיה!" דיברתי לעצמי.
מנהיג המכון שלח נחש אבן עצום בגובה כמעט 9 מטר, הסתכלתי על סקווירטל בחשש.
-"זהו אוניקס, הפוקימון הטוב ביותר שיש ברשותי."
ניסיתי לא להראות פחד.
-"אוניקס, השתמש בהתקלה."
"סקווירטל, התחמק!"
זה לא עזר. אוניקס כיתר את סקווירטל וחנק אותו. סקווירטל התעלף בין שניות.
-" אתה צריך להשקיע יותר מזה אם אתה רוצה להפוך למאמן פוקימונים. עלייך להרחיב את הקבוצה שלך ולאמן אותם היטב אם אתה מתכוון לנצח."
למדתי את הלקח. החזרתי את סקווירטל לכדור שלו והלכתי בבושה אל מרכז הפוקימונים.
לאחר שסקווירטל חזר מריפוי, החלטתי שאנחנו הולכים לחזור ליער ולהתאמן.

לאחר כמה דקות שוממות, הבנתי שאבדנו.
ניסיתי למצוא את הדרך חזרה אבל נראה שהתרחקנו מרחק רב מהעיר.

מולי ניצבה מערה עם כניסה גדולה.
על האדמה היו טביעות נעליים ולצידן טביעות קטנות יותר של פוקימון.
בלית ברירה אני וסקווירטל נכנסו למערה והחלנו לעקוב אחרי הטביעות.

לאחר דקות של הליכה בדממה מוחלטת, נשמעה צווחה הקוראת לעזרה.
רצתי בעקבות הקול עד שמצאתי את מקורו.
היה זה הפוקימון איווי, אוזן אחת שלו הייתה קרועה לגמריי והוא דימם.
"מה קרה לך? אתה בסדר?" שאלתי אותו.
בהתעלמות מוחלטת מהשאלה שלי והמצב שלו, איווי רץ עמוק יותר לתוך המערה, סקווירטל ואני עקבנו אחריו.

לאחר דקה איווי עצר והצביע לעומק החשוך של המערה.
הוצאתי פנס מהתיק והתקרבתי.
הרצפה הייתה מלאה בדם.
*ראיתי מאמן פוקימונים מחוץ מתחת לסלע.*

קיוותי שהזמן שוב יקפוץ, שאני מדמיין את מה שנמצא מולי, שהכל בסדר, אבל שום דבר לא קרה.
איווי צווח בשנית. כמעט הקאתי. סקווירטל, שהיה רגוע במפתיע ביחס למצב, התקרב לבחון את המאמן.
"האם זה.. המאמן שלך?" שאלתי את איווי. הוא הנהן כמתן תשובה חיובית.
סקווירטל רץ אלינו בחזרה ומשך במכנסיי לעבר הסלע.
-"הה.." קול נשמע מהמאמן.
"הוא עדיין חי!" הצהרתי.
שלושתינו ניסינו להרים את הסלע אך ללא הצלחה.
-"אתם לא תצליחו", דיבר המאמן והקיא דם.
"אל תוותר! עדיין יש לך סיכוי. אני הולך לקרוא לעזרה."
-"אני גמור." קולו החל לדעוך.
פעם נוספת ניסנו להרים את הסלע, אך הוא לא זז כלל.
-"בבקשה.. תטפל באי-"
קולו נקטע.
איווי החל לבכות.
"הוא מת." המילים אמרו את עצמן.
"אני מצטער, לא יכולתי לעשות דבר." אמרתי לאיווי וחיבקתי אותו.
"אנחנו צריכים לטפל בך."
לאחר שחבשתי את איווי בעזרת התחבושות שהיו לי בתיק החלנו לחפש יציאה מהמערה.הגענו לחלק מוזר, המקום היה נראה כמעט מעשה אדם, הקירות היו חלקים ובתקרת האבן היו סדקים חלקים בצורות שלא זיהיתי, דרכן היה אפשר לראות את חוץ המערה, כבר היה חשוך.
"אנחנו כמעט בחוץ! אני חושב שכדאי שננוח כאן ונמשיך מחר, כולנו עברנו הרבה היום."
איווי וסקווירטל הסכימו איתי.
"מחר נאתגר את מכון האבן מחדש."
הקמנו מחנה קטן והלכנו לישון.הבוקר הגיע.
"בוקר טוב סקווירטל, איווי."
קמתי משק השינה וגיליתי שהפוקימונים שלי לא איתי.
קמתי בבהלה והחלתי לחפש אותם, אך דלת הכניסה והיציאה נעלמו כלא היו.

הסתכלתי על התקרה, הסדקים בה התגלו כאותיות שהקרינו באור על אחת מקירות האבן; "האחד שרואה הכל, האבוד בין הזמן והחלל, הנסיך המוכתם בדם, הגיע זמן האמת."

חשבתי לעצמי.
"האחד שרואה הכל", פוקימון מסוג על חושי?
"זמן" ו"חלל".. לא הצלחתי לחשוב על פוקימון שמתאים לתיאור הזה.
ו"הנסיך המוכתם בדם"..

הראש שלי התחיל לכאוב. התעלפתי.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחדר מלכות.

ירד גשם בחוץ. החלון היחיד בחדר נופץ והמים שנכנסו ממנו גרמו לשלולית מכוערת על הרצפה.

ליד החלון היה שולחן שעליו משחק שחמט לא גמור ושתי כיסאות שנפלו, כאילו נדחפו או שקמו מהם במהירות.

"מה כל זה אומר?" דיברתי לעצמי.
-"אתה באמת לא זוכר?" שמעתי קול של ילדה מאחוריי.
היא הייתה נמוכה יחסית אליי, היה לה שיער לבן חלק וארוך שהגיע עד מעבר לכתפיים, ועיניי דבש גדולות. היא הייתה יפה.
-*"אתה באמת לא זוכר?!"* קראה שוב בקול חזק יותר.
"מי.. את?" שאלתי.
-"אוי אלוהים," היא הצהירה. "אני חושבת שאיבדת את זה."
"אני לא מבין."
-"אתה הרגת אותו, מארק!", צעקה, "אתה הרגת את אחינו!"
"מ.. מארק? השם שלי הוא סאם.."
-"ס-סאם?" היא נראתה מבוהלת והתחילה לדמוע.
"קרה משהו?" שאלתי.
-"פשוט תשתוק! קודם כל אתה רוצה את אחינו הגדול, יורש הכתר, ואז אתה לוקח את השם שלו?!"
"אני לא מבין."
היא שתקה.
-"דחפת את אחינו מהחלון. איך אפשר לשכוח דבר כזה?!"
"הה.." זיכרון עלה במוחי. הייתי מחוץ לחדר של אחותי, שמעתי את המשפט "אני הולך לתקוף עכשיו." ונכנסתי בבהלה פנימה.
"הוא אמר.. שהוא עומד לתקוף אותך.."
-"שיחקנו שחמט!" היא שוב צעקה.
"אני לא.. הרגתי.. אף אחד."
דממה מילאה את החדר.
"חכי! אני יכול להוכיח לך! איפה הם?"
-"איפה מי?" היא ענתה בבכי.
"הפוקימונים!"
-"ה.. פוקימונים?" היא שוב שתקה.
-"זהו זה, איבדת את זה סופית."

"את לא רואה אותם?"
-"כ-כן, אני רואה אותם." היא התקרבה אליי בידיים פרושות.
"אני ידעתי! אז הכל בסדר, נכון?!"
-"הכל.. בסדר." היא המשיכה להתקרב.
התקרבתי בחזרה ועמדתי לחבק אותה.
*היא הוציאה סכין מכיסה ונעצה אותו בליבי.*
-"הכל.. בסדר."

מתתי. מתתי. מתתי. אבל מסיבה לא ידועה התודעה שלי המשיכה להתקיים.

מולי ניצבה דמות אור לבנה ללא צורה מובנת.
"מי אתה?" שאלתי.
-"יש לי הרבה שמות, אבל בצורה שאתה רואה דברים, אתה כנראה תכיר אותי בשם 'ארכיאוס'."
מבולבל מתמיד, שאלתי "מה קרה לפוקימונים שלי? מה היה כל זה? הרגתי מישהו?"
-"אתה לוקה במחלה שגורמת לך לראות דברים שלא קיימים." הסביר. "מעולם לא היית במסע פוקימונים. לא היית מסוגל להתמודד עם כך שהרגת את אחיך ולכן בנית לעצמך עולם שבו תוכל לחיות עם כך. הזמן שלך נגמר."

"אני מסרב למות ככה! אני רוצה להשלים את מסע הפוקימונים שלי! תחזיר אותי!" הצהרתי משפט אחרי משפט.

הדמות השיבה.
-"אם אתה מתעקש, אני אוכל לתת לך גוף חדש, שם חדש וחיים חדשים. אבל זאת בידיעה שהם לא אמיתיים. אתה לא תהיה חי או מת, לא אדם ולא יצור, תהיה קיים ולא קיים בעת ובעונה אחת."
"אני מסכים." עניתי ללא היסוס כלל.

-"כה טיפשי.. אינך יכול להיות אנושי יותר, ואתה עדייך מסכים לאבד את הכל בשביל מסע דמיוני?" עצר את דבריו ואז החליט. "אם כך– אתה תיברא מחדש, אך לא כבן אדם, אלא כנקודה שבורה בין העולמות."
"אם כך, למה אהפוך?"
*-"גליץ'."*

3 תגובות

  1. Avatar

    אז זה בעצם מתחבר לקיפיפסטה הקודמת וזה הסיפור של HTILG וגם זה למה יש איווי מדמם ובוכה וארכיאוס בסיפור

  2. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    זה באקסטורי נהדר אני מכווה שאולי תצרו המשך מתישהו

  3. Avatar

    הרגע קלטתי שבהמשך של הקריפיפסטה הם משחקים במשחקים של דור 5 אז אולי אלו היו שני האחים ששלטו הדרקון אגדי המקורי, ואחרי שהוא התפצל בגלל הדעות השונות שלהם, אבל סאם עדיין יבצע את מה שהוא רוצה לעשות, (בואו נאמר שהוא רוצה לבנות עיר) כי הוא יורש העצר, אז בזמן שהוא ואחותי הקטנה שיחקו שחמט, מארק איך אותו מהחלון כדי להשאיר את היער כמו שהוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.