פוקימון; במהירות החושך – פרק 30: לחימה למתקדמים / איידן סוייר

ריאן הגיע לאי סיאנווד על גבו של קרוקונאו. היה זה היעד האחרון שלו לפני ליגת הפוקימונים, וריאן רק רצה להשיג את התג, לסיים את המסע ולחזור הביתה. הוא איבד את אהובתו ואת הפוקימון הכי חזק שלו. הוא נאלץ לראות את אחיו מוותר על החלום של שניהם ועל הדרך מאכזב אותו. לא לזה הוא ציפה כשיצא למסע הפוקימונים שלו, וכעת המסע נראה בסך הכול כמו עוד משימה שצריך להשלים וללכת הביתה בסופה, כמו שיעורי-בית שצריך להגיש. אם המצב היה שונה, ריאן כנראה כבר היה מוותר על המסע כולו והולך למצוא משהו ללמוד, אך כיוון שהיה חסר לו רק תג אחד, זה הרגיש קצת כמו לפרוש מריצת מרתון מטר אחד לפני קו הסיום. הוא היה נחוש להשיג את התג, ואחר כך… נראה אם יחליט לגשת להתחרות בליגת הפוקימונים.

העיר סיאנווד, שנקראה על שם האי שעליו נבנתה, לא הייתה גדולה יותר מעיירה ממוצעת, וריאן מצא את המכון בקלות. הוא ידע שאלה הצעדים האחרונים שלו במסע. המכון הוא מכון לחימה, אך הוא לא ישתמש בספירו. אם ספירו יילחם הוא יתעייף וריאן יצטרך להשאיר אותו במרכז הפוקימונים ליום או יומיים, והוא רצה שספירו יוכל לשאת אותו הביתה מיד לאחר שיסיים את הקרב. לא הייתה לו כוונה להישאר בסיאנווד רגע אחד מיותר.

ריאן נכנס למכון, ושם ראה אותו. מנהיג המכון היה גבר גדול-שרירים מאימונים מפרכים. הוא הביט בריאן ישר בעיניו הסגולות, וריאן ידע מיד מה פירוש צבע עיניו.

"ברוך הבא למכון הלחימה!" אמר המנהיג.

"אתה…"

"כן, צ'אק הגדול בכבודו ובעצמו".

"אתה אקרוטי?"

החיוך נמחק מפניו של צ'אק. הערות על מוצאו לא היו זרות לו, אך הרגיזו אותו בכול פעם מחדש. כיוון שהתמחה באמנויות לחימה, ידע לשלוט בכעסו ולתעל אותו למקומות מועילים, כמו קרב פוקימונים. אך ברגעים כאלה היה קשה לו שלא למעול בתפקידו כמנהיג מכון, ולהשתמש בפוקימונים החזקים ביותר שלו נגד מאמנים חלשים יותר.

"יש לך בעיות, ילד?"

"חשבתי שהעם שלך נכחד! כולכם מתתם במלחמה!"

"המלחמה. אתה מתכוון לטבח?" נשף צ'אק בבוז, "יש לך את החוצפה לבוא ולהעיר לי על כך?"

"שמעתי את הגירסה שלא היה קרב הוגן. זה נשמע לי כמו סיפור מצוץ מהאצבע", אמר ריאן, "אני בטוח שסיפרו לך שהעם שלך היה הקורבן בסיפור, אבל נמאס לי מהשקר הזה".

צ'אק נשם עמוק, מנסה לשמור על קור-רוח. "שקר?" אמר בשקט, "ששה בני-אדם הצליחו לברוח מאקרוטיק ביום ההוא. השאר נרצחו ללא רחמים. היום כמעט ולא קיימים צאצאי אקרוטיים בכול העולם, אז כשאתה פוגש אחד, נהג אליו בכבוד, כשם שהעם שלנו תמיד נהג באחרים".

"אני אנהג אליך בכבוד ברגע שתפסיק להפוך את ההיסטוריה לשקר. עכשיו רק דבר אחד מעניין אותי".

"קרב על התג, מה? אין בעיה. אני לא אקל עליך. זה יהיה קרב אחד על אחד!"

ובעוד ריאן בחר בקרוקונאו, צ'אק בחר בפוקימון החזק ביותר שלו – היטמונטופ. היה לו עוקץ בקודקודו, רגליו חזקות למראה, וזנב מזדקר מגופו כמו רגל שלישית.

קרוקונאו רץ לעבר יריבו בלוע פעור, מתכונן לנשוך אותו. צ'אק חייך, הוא ידע שנשיכה היא מתקפה אפלה, ולא חזקה במיוחד מול לוחמים. היטמונטופ שלו נתן לקרוקונאו לנשוך את זרועו, ואז בעט בו בחוזקה בעיטה שהעיפה אותו אל הקצה השני של המכון.

"יפה מאוד, היטמונטופ! עכשיו תן לו הדף-ואקום!" היטמונטופ שלח את אגרופו קדימה. נשמע קול שיסוף באוויר, והאגרוף כמו פגע בקרוקונאו מרחוק. הוא התרומם על רגליו ונראה כועס מאוד.

"אקדח-מים!"

"היטמונטופ, בעיטה מסובבת!"

לפני שסילון המים הספיק להגיע אל היטמונטופ, הוא קפץ ונעמד על העוקץ שבראשו, והסתובב במהירות מסחררת. הוא פשוט בעט את המים ממנו, ונראה שלא נפגע כלל. ריאן ידע שאם קרוקונאו יתקרב עכשיו, יחטוף סופת בעיטות שתפיל אותו מיד מרגליו, והיה צריך למצוא דרך לתקוף מרחוק. אך היטמונטופ המשיך להעיף ממנו את כל המים.

"בסדר, אז נסה מתקפת רתיחה!" קרוקונאו שאף אוויר וירק סילון מים נוסף, אך הפעם היו אלה מים רותחים. היטמונטופ בעט גם אותם ממנו, אך רגליו נכוו, והוא זעק בכאב, איבד שיווי-משקל וצנח על הרצפה. פיו של קרוקונאו העלה קיטור, והוא זינק על היטמונטופ באגרופים שלופים והכה אותו. צ'אק צחק.

"אתה מנסה להשתמש בלחימה מול פוקימון הלחימה שלי? היטמונטופ, תראה לו מה אתה יודע". מהמקום בו שכב, היטמונטופ נתן לו אגרוף בחזרה. נראה שהוא היה חזק בהרבה מזה של קרוקונאו, כיוון שהוא נהדף לאחור, מספיק כדי שהיטמונטופ יקום על רגליו. הם זינקו אחד לעבר השני והחלו להיאבק. היטמונטופ היה כבד בהרבה וגם חזק בהרבה, ונראה שאם ימשיכו ככה, הקרב יסתיים מהר מאוד.

"תתרחק ממנו, קרוקונאו! נסה שוב רתיחה!" הוא קפץ לאחור ועמד להתחיל מתקפה נוספת, אך היטמונטופ היה מהיר ממנו והשיג אותו. קרוקונאו לא הצליח להתרחק די הצורך כדי לתקוף מרחוק ולהיות בטוח מהתקפותיו הפיזיות של היטמונטופ.

"כוון לרצפה!" קרוקונאו הרכין את ראשו וירה את סילון המים שלו על הרצפה, וכך הזניק את עצמו מעלה. הוא נתלה על מנורה בתקרת המכון והחל לרסס את היטמונטופ מלמעלה.

"מהלך יפה", הודה צ'אק, "חבל שזה לא יועיל. היטמונטופ, בעיטת קפיצה!" והיטמונטופ זינק מעלה בעזרת רגליו החזקות, מוכן לבעוט בקרוקונאו. בניסיון להתחמק הוא עזב את המנורה, ושניהם התרסקו על רצפת המכון ברעש גדול.

"הנפילה הזאת לא תגמור אותך, קרוקונאו! קום על רגליך!" והוא אכן החל לקום, אבל היטמונטופ התאושש בקצב מדהים. עוד לפני שקרוקונאו הספיק להזדקף, היטמונטופ קפץ עליו, מוחץ אותו תחת כובד משקלו. לריאן היה ברור שקרוקונאו לא יקום עוד עד שיקבל טיפול במרכז הפוקימונים.

זה היה המכון האחרון, וריאן לא יכול היה לסיים אותו. היה ברור לו שצ'אק לא יקל עליו, במיוחד לא אחרי שהתווכח אתו על ההיסטוריה של עמו. ביום המחרת קרוקונאו התאושש והשתחרר ממרכז הפוקימונים, אבל ריאן כבר הרגיש שנשאר על האי הזה יום אחד יותר מדי. הוא רצה כבר לעוף מכאן. היה עליו לבנות אסטרטגיה עם פוקימון אחר.

סלופוק היה פוקימון על-חושי, ולכן חזק מול לחימה – למוח היה יתרון על-פני כוח. ריאן הטיל ספק בכוחו בקרב מכון, אך הפעם סמך עליו שיעשה את העבודה.

"היטמונטופ, מתקפת אגרוף-פתאים!" התברר שהיטמונטופ מסוגל להתגבר בקלות על היתרון של הפוקימון העל-חושי, באמצעות מתקפה אפלה פשוטה. הוא תקף בזריזות שוב ושוב בעזרת אגרופיו הזריזים להפליא, ועד שסלופוק הספיק להגיב בקרב הזה, הוא כבר היה מחוסל.

ריאן לא היה טיפש בכדי לנסות להשתמש בקטרפי. הוא ידע שאין לה סיכוי ושהיא סתם עלולה להיפגע. הוא לא רצה להשתמש בספירו, אך נראה שאין ברירה. הוא גם ככה לא יכול להתקדם הלאה מהאי הזה – עדיף שישתמש בספירו במכון ויחזור הביתה מאוחר יותר, מאשר שלא ינצח בכלל.

"היטמונטופ, בעיטת קפיצה גבוהה!" היטמונטופ שילב את המתקפה עם סערת הבעיטות שלו, וספירו לא יכול היה להתחמק ממנה אפילו שעף גבוה מעליו. הוא כמובן לא נתן לספירו להתקרב אליו בתנועת הקרוסלה שלו, וכאשר ספירו ניסה להשתמש ברוח לגרום לו לאבד שיווי-משקל וליפול, היטמונטופ ניצל את הסחת הדעת הרגעית שלו לקפיצה גבוהה ובעיטה מהירה. ספירו נתן את כל מה שיכל נגד היטמונטופ, אך בסופו של דבר צנח באפיסת-כוחות על הרצפה, מותיר להיטמונטופ לחסל אותו במכה מדויקת אחרונה.

סלופוק התאושש וספירו במהרה אחריו, אבל ריאן עדיין לא היה קרוב לנצח את צ'אק. הוא כבר הבין שאין לו סיכוי לנצח עם הפוקימונים שיש לו כעת, ובלבו התחרט על שהזניח את האימון שלהם כל עוד ראיקו היה אתו. אם לא היה סומך עליו כל כך, שאר הפוקימונים שלו היו עשויים להתפתח, והיו חזקים מספיק כדי לנצח כעת. הוא בילה את רוב זמנו על האי בחיפוש מאמנים להילחם בהם, אבל על האי היו מאמנים מעטים, מלבד אלה שבאו להילחם במכון, וכאלה לא הופיעו בימים האחרונים מלבד ריאן.

ללא מאמנים להילחם בהם, ריאן החליט לנסות לחזק את הפוקימונים שלו בדרכים אחרות. הוא זכר שלתת לפוקימונים פעילות גופנית יכול לחזק אותם, ולכן שחרר את כולם מהפוכדורים על חוף הים, הקים להם שערים מאולתרים מאבנים גדולות, ונתן להם לשחק בכדור. הוא ציוות את ספירו עם סלופוק, כיוון שספירו היה מצוין וסלופוק גרוע, ויחד הם היוו אתגר לקרוקונאו וקטרפי. אך במהרה ריאן שם לב שסלופוק לא סתם לא עוזר; הוא מפריע. ריאן העמיד אותו בשער כדי שיחסום את הכדור בכוח המחשבה, אך כיוון שלקחו לו כמה שניות להגיב, הוא לעתים עצר את הכדור מעט אחרי שספירו כבר הרחיק אותו משם בתעופה, העיף את ספירו הרחק משם וגרם לו לפספס מהלכים טובים.

מאוכזב, החליט ריאן לנסות גישה חדשה. הוא ניסה לתת לפוקימונים שלו להרים משקולות, אותם הוא אלתר מאבנים. בזה סלופוק הצליח לא רע בעזרת הטלקינזיס שלו, אך קטרפי הקטנה והחלשה בקושי הצליחה להרים את האבנים הקטנות ביותר, וגם ספירו התקשה בכך. ריאן החליט להמשיך לאמן את סלופוק וקרוקונאו בהרמת משקולות, ולספירו וקטרפי הקים זירת-קרבות מאולתרת, בה קטרפי ניסתה לפגוע בספירו באמצעות החוטים שלה, כאשר הוא מנסה להתחמק בזריזות. לשיטה הזו היה יתרון, כיוון שספירו כמעט ולא הושפע ממתקפות החרק של קטרפי, ולא היה אכפת לו במיוחד להיפגע.

בתחילה, ריאן חשב שמצא את שגרת האימונים המושלמת. אך לאחר שעבר שבוע ואף אחד מהפוקימונים שלו עדיין לא התפתח, התחיל להימאס לו מהעניין. הוא חשב לחזור למכון רק בשביל לחזק את הפוקימונים שלו ממעט הניסיון שיצברו שם, ואולי להצליח בסיכוי הקלוש שיש לו לנצח. לא היה אכפת לו שיחטפו מכות מהיטמונטופ, הם אכזבו אותו קשות. הדבר היחיד שמנע ממנו לעשות זאת הוא חיסכון בזמן, כי ידע שאחרי כל קרב כזה, הפוקימונים שלו יהיו מושבתים למה שיכול להיות יום אימונים טוב. לכן הוא המשיך בשגרה וירד גם בבוקר הבא אל החוף, מאמן את הפוקימונים שלו בתקווה שישתפרו מעט.

ריאן בקושי שם לב לנקודה רחוקה באופק שנעה על המים. לא היה שם שום דבר שנראה חשוב מהמרחק הזה. רק כאשר הנקודה התקרבה, ריאן הבחין בה. הוא צמצם את עיניו מול השמש ממולו כדי לראות בבירור יותר מה קורה, והנקודה המשיכה להתקרב לסיאנווד והחלה לגדול ולקבל צורה אט-אט. כשריאן הבין מה היא מזכירה לו, בתחילה הוא התקשה להאמין למראה עיניו. אבל בסופו של דבר הוא ראה אותו בבירור: כל כך מהיר עד שרץ על פני המים, הולך וגדל עד שנעצר ממש מולו, ענק, מלכותי, אוחז בפיו את הכדור-מהיר שלו.

"ראיקו?"

ריאן נאלץ לשלוח את ידו ולגעת בפרווה הרכה והסמיכה כדי לדעת שהוא לא מדמיין. הוא בהחלט היה שם, אמיתי לחלוטין, מתנשא מעליו במבטו החודר. הוא שמט את הפוכדור לרגליו של ריאן. כאשר הוא אחז אותו בידיו, לבו התמלא שמחה: הפוקימון האהוב שלו חזר אליו, וכעת לצ'אק מחכה קרב שלא ישכח.