פוקימון; במהירות החושך – פרק 140: לבד אנחנו טיפה אחת / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

מאז הפעם הראשונה שבה הבוס התחיל להשתמש בחדר החשוך, החדר נשאר בדיוק אותו דבר: מחומש, אפל, חמישה מסכי טלוויזיה קבועים בקירות, ודבר לא נמצא בחדר מלבד השולחן העגול והכיסאות סביבו. לכן, כשאוקיינוס נכנס לחדר, הוא הבחין מיד במשהו יוצא-דופן שהונח בו: מיכל מים גדול ושקוף, שבדרך כלל לא היה מושך את תשומת לבו בשום צורה. אבל אוקיינוס הניח שעוד מעט יגלה. צוות רוקט עבר הרבה שינויים לאחרונה, וזה בוודאי קשור למשהו שהבוס מתכנן.

לפתע הוא לא היה לבד בחדר – משום מקום הופיע מולו נער צעיר מלווה בופוריאון שלו, אותו הוא זיהה מיד.

"שלום, אוקיינוס", אמר ריק ריילי.

"מה אתה עושה כאן, ריילי? מחפש צרות?"

אוקיינוס מיהר לשלוף את אחד מחמשת הפוכדורים שלו. לרגע אחד נראה שריק תוקף לפניו, אבל הוא לא תקף את אוקיינוס; ופוריאון ירתה את קרני הקרח שלה לעבר הקירות והתקרה, והקפיאה את המצלמות והמיקרופונים שדרכם תיקשר הבוס עם היד השחורה.

"באתי להציע לך הצעה של פעם בחיים".

"למה אתה חושב שאני מעוניין ב…"

"לבד אנחנו טיפה אחת, יחד אנחנו אוקיינוס שלם".

אוקיינוס כמעט שמט מידו את הפוכדור. הוא הביט בריק כאילו הצמיח פתאום זימים וסנפירים.

"מאיפה 'תה מכיר את המשפט הזה?" מלמל.

"קראתי קצת ספרות אקרוטית. זה לקוח משם, לא?"

"אל תתחכם איתי. תגיד לי מה 'תה רוצה!"

"פגוש אותי הערב בפאב הקבוע שלך. בוא לבד. אתה לא תתחרט".

"תגיד לי למה! מה לך ולמאיקו?!"

וכמו לפי הזמנה, דלת המעלית נפתחה. ריק מצא את עצמו ניצב מול הגנרלית החדשה ביותר בצוות רוקט, ג'סי.

"מצטער, הזמן שלנו תם. להתראות, שניכם".

וכמו שריק הופיע, כך הוא נעלם באוויר, מותיר את שני הגנרלים לבדם בחדר.

"מה זה היה?"

"לא עניינך!" שאג אוקיינוס.

ג'סי נרתעה לאחור מעוצמת הקול. היא מעולם לא ראתה את אוקיינוס כך. הוא תמיד היה שקט, מכונס בעצמו וכמעט אף פעם אפילו לא מדבר בישיבות. היא לא ידעה מה קרה, אבל מה שברור היה שלא כדאי לה להתערב. אם תדחף את האף שלה לעניינים של אחרים, תסיים כמו ריק.

"צריך לתקן את המצלמות לפני שהבוס יכעס", אמרה לבסוף.

ריק המשיך משם ליער וירידיאן החרוך. מרחוק הוא ראה את גרייס מחלקת הוראות לקבוצה של סיירים צעירים (שחלקם למעשה היו מבוגרים יותר מגרייס, שהייתה רק בת 17). כולם עמדו מול הבקתה שנבנתה מחדש, הפעם חצי פתוחה ומאכלסת פוקימונים רבים, אשר זכו לטיפולה המסור של מגניום. ריק ידע שאסור לו להיחשף לעיני כל שאר הנוכחים. במקום לצאת אליה, שלח את ופוריאון, שהתחככה ברגליה של גרייס וסימנה לה לבוא אחריה עם הזנב. גרייס הבינה מיד.

"חכו רגע, אני כבר חוזרת", אמרה גרייס והלכה בעקבות ופוריאון.

ריק כבר ביקר כמה פעמים ביער וירידיאן מאז האסון שפקד אותו לפני שבועיים. הוא עזר לגרייס לטפל בפוקימונים עד שהגיעו הסיירים ששלח האיגוד לעזור לה, אבל מעולם לא יכול היה להישאר יותר מדקות בודדות, מחשש שמישהו יתפוס אותו. את רוב זמנו כרגע הוא העביר במקום המסתור שלו, מחכה לסימן מופוריאון שהיד השחורה נפגשת שוב, כדי שיוכל ליצור קשר עם אוקיינוס.

"ריק, קרה משהו?" שאלה.

"רציתי לעדכן אותך שאנחנו מתקדמים. היום עשינו את הצעד הראשון בתוכנית שלנו להיפטר מצוות רוקט".

"יופי", הנהנה גרייס, "תדאג שהם ישלמו על זה".

היא הביטה סביבה בעצים השרופים ובאדמה החרוכה. פעם זה היה בית להמוני פוקימונים, והיום זה היה חורבה.

"אני לא יודע מה יקרה מעכשיו. יכול להיות שאני לא אראה אותך שוב, אז רציתי לומר לך בפעם האחרונה שאני מצטער על הכול".

"לא יכולת לדעת שהם יעשו דבר כזה", אמרה גרייס, "איזה מין אדם מחריב יער שלם בשביל לנקום באיש אחד?"

"הייתי צריך לדעת עם מי יש לי עסק. הייתי צריך לדעת את זה מהיום ששקלתי להצטרף לצוות רוקט. לא הייתי צריך לערב את הצוות שלי מלכתחילה, רק בגלל זה הבוס הבין שהיער חשוב לי והחליט להרוס אותו".

"לולא היית מערב את הצוות שלך, הפוקימונים היו מפסידים הרבה יותר מוקדם".

ריק הביט בהם. עשרות פוקימונים שבקושי ניצלו מן התופת וכל הזמן הזה בקושי חל שיפור במצבם, שרועים בשורות בבקתה המחודשת, וליד כולם שוכבת מגניום המותשת מהטיפול בכולם.

"ומה את מתכננת לעשות עכשיו?"

"סיימתי להדריך את הסיירים החדשים, אז אני אשאיר את המשימה הזאת להם. לאיגוד הסיירים יש משימות מתקדמות יותר בשבילי. הם רוצים לשלוח אותי להילחם בציידים לא חוקיים בהר סילבר", גרייס לקחה נשימה עמוקה, "ואני אאלץ להשאיר כאן את מגניום".

"מה פתאום שתשאירי אותה?!"

"היא היחידה עם כוחות ריפוי חזקים מספיק כדי לעזור לפוקימונים כאן. יש כל כך הרבה פוקימונים פצועים ואנחנו לא יכולות להעמיס על מרכז הפוקימונים, אז זו האפשרות היחידה. אני בטוחה שהיא תבין".

היא שלחה מבט נוסף במגניום הישנה, הפוקימון הראשונה שלה, שלא תישאר שלה עוד זמן רב.

"את באמת הולכת עד הסוף עם מה שחשוב לך", אמר ריק.

"היה לך ספק לרגע?" היא חייכה חיוך עצוב.

אחרי הביקור ביער וירידיאן, ריק התעתק בחזרה אל מקדש המים במאורת הדרקונים. כעת היה זה מקום המסתור שלו, ולא רק של לאנס – הוא החליט שעדיף שלא יהיה על האי יחד עם שאר הצוות שלו, משום שעדיין לא סמך על זה שבין חבורת שודדים וגנבי פוקימונים, אף אחד לא יחליט שעדיף לקנות את חירותו בהסגרתו של ריק לבוס. לאנס הסתתר במקדש מאז שבגד בצוות רוקט, ואם אף אחד לא מצא אותו עד כה, כנראה שמאורת הדרקונים היא מקום טוב מספיק. אבל ריק לא ציפה לראות שם את האדם שהכי פחות רצה לראות כרגע.

"את מדהימה, רוז", הספיק לשמוע את לאנס אומר.

דמו של ריק התחיל לבעור, אבל הוא החליט שלא לומר דבר. להיתקל ברוז מדי פעם זה סיכון שידע שהוא לוקח כשהחליט להפוך את מאורת הדרקונים למקום מחבואו, וכרגע היא הייתה הבעיה הכי קטנה שלו.

"שלום, ריק", אמר לאנס, "אימא שלך בדיוק עדכנה אותי ש…"

"אל תקרא לה ככה", סינן ריק.

"סליחה, רוז מצאה את האיש שלנו ביד הלבנה".

בשבועיים האחרונים, המשימה של פריצה למחשבים של תאגיד הרכבת עברה לידיה של רוז. ריק החליט שעדיף לנתק מהרשת את כל המחשבים על האי, שבו ממילא בקושי הייתה קליטה, כדי שלא יהיה ניתן לאתר דרכם את חברי הצוות שלו המסתתרים שם. לכן לא הייתה לפרסי שום דרך לפרוץ למחשבים אחרים, ורוז החליפה אותה.

"מי זה? שאל ריק.

"ג'ובאני קטצ'אם. איש עסקים וירידיאני עם מניות בהרבה תאגידים, בדיוק הטיפוס להשפיע על פעילות של חברות גדולות. ארגון כמו היד הלבנה הוא המקום הטבעי לאנשים כמוהו".

"אז מה נעשה עכשיו?"

"נעקוב אחריו וכך נחשוף את שאר חברי היד הלבנה. אפשר לשכור לשם כך בלש פרטי, הוא לא יצטרך לדעת את כל התוכנית שלנו בשביל לגלות לנו עם מי ג'ובאני נפגש".

"סוף סוף אנחנו מתקדמים", אמרה רוז.

"כן, אבל אסור לשכוח שיש לנו עוד הרבה עבודה. ריק, מה קורה עם אוקיינוס?"

"אני חושב שהפעם הוא הסכים להזמנה שלנו. אפשר להיפגש אתו הערב".

"יש לך מושג מה גרם לו לשנות את דעתו?"

"לא", מלמל.

לאנס לא יודע שהוא לא העביר את המכתב לפני שבועיים, חשב ריק, ולמרבה הצער לא חשב מראש על השאלה הזאת. הוא קיווה שלאנס לא יחקור אותו יותר מכך.

"בסדר", אמר, "אז כדאי שגם אנחנו נצא לדרך. ופוריאון שלך מעולם לא הייתה בקיין, נכון?"

"לא".

"אז ניאלץ להתעתק ללב הים ומשם לשחות. אני מקווה שלא תהיה לך בעיה עם הרגל הזאת".

"אני אהיה בסדר. במקרה הכי גרוע אני אמות. לא נראה לי שמישהו יצטער על כך במיוחד".

כשאמר זאת, הוא פזל לעבר רוז, אבל לא הבחין בשום תגובה מצדה.

באותו ערב, אל חופי האי קיין שבארכיפלג סבי הגיע גרידוס ענק, ועליו שני רוכבים. לאנס החליט שגרידוס הוא הפוקימון שימשוך הכי פחות תשומת לב – פחות מפלייגון שלא נפוץ באיזור, הרבה פחות מופוריאון שמסוגלת להתעתק, ובטח שפחות מאירודקטייל הנכחד. מבעד לרחש הטיפות הנופלות על המים, רעש מנועים חזק נשמע במרחק, וכשריק ולאנס התקדמו לכיוון העיירה הקטנה שבלב האי, אופנוע גדול ושחור הגיח כמו משום מקום וכמעט דרס אותם. הרוכב אפילו לא עצר לבדוק אם הם בסדר ופשוט המשיך לרכוב, נוטה בזווית מסוכנת על הכביש החלקלק אבל מתייצב וממשיך בדרכו כמו לא קרה דבר.

"לאן יש לנסוע באמצע אי כל כך קטן?" שאל ריק.

"לשום מקום", ענה לאנס, "אבל אין להם משהו יותר טוב לעשות כאן".

ואכן, כיכר העיירה הייתה מלאה באופנוענים שפשוט רכבו בלי שום מטרה. כמה מהם הציבו חבית גדולה סמוך לקיר בניין, והתחרו מי יכול לנסוע במהירות הגבוהה ביותר סביב החבית מבלי להתנגש בקיר. אף אחד לא טרח להאט ולאפשר להולכי הרגל לעבור, ולכן ריק ולאנס נאלצו לעקוף את הכיכר וללכת מסביב, עד שהגיעו לפאב חשוך ואפלולי שנשא בחזיתו שלט ניאון ועליו כתוב "המוסך".

אוקיינוס כבר היה שם. על שולחנו ניצבה כוס גדולה של בירה, ונראה שהוא כבר שתה מספיק כדי לא להבחין בריק עד שהתיישב ליד שולחנו. אז הוא הבחין גם בלאנס.

"היי, לא ידעתי שגם הדרקון בעניין", אמר אוקיינוס, "לשניכם יש הרבה אומץ להופיע כאן".

"אתה מכיר אותי, אקירה, ואתה יודע שאם תנסה משהו, אני אגבר עליך בקלות".

"מה שנכון נכון", הוא אפילו לא ניסה להתווכח.

אל שולחנם ניגשה מלצרית לבושה במשהו בין חולצה לחזיה. לא נראה שיש לה בעיה להגיש משקה אלכוהולי לריק על אף גילו הצעיר, אבל הוא החליט שלא להסתכן והזמין מיץ ענבים. הוא קיבל משקה שחור עם טעם של חומר כימי שבבירור לא ראה ענבים מעולם.

"אז מה 'תם רוצים, שניכם?"

לאנס רכן לעבר אוקיינוס. "לפני 14 שנים איבדת את אשתך, מאיקו. ממש כאן, על האי הזה, היא…"

"אני יודע מה קרה!" צעק אוקיינוס, "'תה לא צריך להזכיר לי את זה!"

"אבל אני צריך שאתה תיזכר כדי לספר לי את הסיפור המלא, וכדאי שגם ריק ישמע".

"מה זה עניינכם בכלל?"

"סמוך עליי, אקירה".

ריק כבר ידע שאם לאנס מבקש ממישהו לסמוך עליו, כנראה שהוא אומר את האמת, גם אם האמת תועיל בסופו של דבר רק ללאנס. אוקיינוס, שכעת ריק ידע ששמו האמיתי הוא אקירה, פלט נשיפה עמוקה ומסריחה מבירה ונשען אחורנית במקומו; כנראה גם הוא יודע שכדאי לסמוך על לאנס.

"שיהיה, גם ככה זה לא משנה כבר", אקירה התחיל לספר, "היה לנו ריב גדול באותו לילה. גיליתי שהשותף 'שלי בצוות רוקט הסתיר לעצמו חלק מהשלל בשוד האחרון שלנו, אז חשבתי ללכת לדפוק לו קצת מכות, שילמד לו. מאיקו התנגדה. היא אמרה שהפשע עלה לי לראש, שאני כבר לא הגבר ש… בקיצור, רבנו והיא הלכה".

אקירה לקח עוד לגימה גדולה מהבירה שלו. גם אחרי שסיים אותה, הוא היסס מעט לפני שהמשיך לדבר, וקולו רעד מעט יותר.

"אז בכול מקרה, אני הייתי בטוח שהיא הלכה לנקות קצת ת'ראש ותחזור אליי בבוקר. אבל כשהיא הייתה בחוץ, התקיף אותה שודד. ג'וני פאקסטון קראו לו, בחיים אני לא ישכח ת'שם או ת'פרצוף 'שלו, איך שהוא ישב שם בבית-משפט ולא הפסיק לזיין ת'שכל שהוא חף מפשע… היא התנגדה, והוא… הוא רדף אחריה… ובסוף הוא תפס אותה ודקר אותה. תקע לה לום בבטן ועזב אותה שם. היא דיממה במשך שעות ואף אחד לא שם לב".

גרונו של אקירה היה יבש כשסיים לדבר, וכך גם עיניו, אם כי התחילו להאדים. הוא סיים בכמה לגימות גדולות את מה שנשאר מהבירה שלו.

"זה מה שקרה. ככה איבדתי את מאיקו 'שלי. זה מה שרציתם לדעת? לזרוק לי עוד מלח על הפצעים?"

"לא בשביל זה באנו", אמר לאנס, "באתי להציע לך הצעה חד-פעמית. היית רוצה לראות שוב את מאיקו, נכון?"

"לאנס, אל תרגיז 'תי…"

"מה היית נותן כדי להחזיר את מאיקו לחיים?"

לרגע אחד נראה שאקירה מתכוון להטיח בו בזעם את כוס הבירה הריקה, אבל אז לאנס שלף משהו מחגורת הפוכדורים שלו – פוכדור עשוי זהב בחציו העליון וכסף בחציו התחתון. אקירה כאילו קפא במקומו, הכוס עדיין מונפת מעל לראשו, והביט בפוכדור כמו באוצר בלום. למראה הסיטואציה המוזרה, ריק הביט בשניהם בעיניים פעורות לרווחה, והיה מוכן לתת הכול באותו רגע כדי להבין על מה מדבר לאנס.