המקדש הקדום של אבן הירח

"תחזיקו חזק!" קרא אוניקס, בעודו מתנגד לכוח המשיכה, וזוחל מעלה מעלה, בקצב מהיר יחסית.

"הוא מדבר?!" שאלתי בתדהמה, ניכר היה שהיצור הפרימיטיבי והאיום הזה הוציא לרגע מילים מפיו.

"בטח שהוא דיבר," אמר לי מטאגרוס, "אוניקס נחשב דווקא ליצור תבונתי ביותר, לעומת שאר הפוקימונים הסלעיים". אני חושב שהוא אמר שאוניקס חכם, אם כי לא כל כך הבנתי את המילים הגבוהות שלו.

"עוד כמה זמן… נצטרך להחזיק מעמד?" שאלה בלוסום בנימה מאומצת. הסתכלתי עליה, ויכולתי לראות שהיא עומדת על סף יכולתה. מיד קפצתי לכיוונה, וחיבקתי אותה בחזקה. "סנדשרו…?" שאלה בלוסום.

"כן?" שאלתי בחזרה.

"למה אתה מחבק אותי?" שאלה בלוסום בנימה מבוישת.

"אני לא יודע" אמרתי. ובאמת שהתכוונתי לזה, קפצתי אליה כאינסטינקט, ואין לי מושג למה.

לפתע, אוניקס נעצר. "אני חושב שהגענו", הוא אמר. הסתכלתי סביבי, ומה שראיתי עצר את נשמתי. מקדש גדול ורחב, מעוטר באיורים ותמונות פסיפס בשלל צבעים. במרכז המקדש, ניצב עמוד גדול, ובפסגתו אבן גדולה, שנראתה מיוחדת יותר מכל החדר הזה גם יחד. האבן הייתי עגולה, וניתן היה להבחין בחורים גדולים ועמוקים שיש בתוכה.

"אל אחד מהחורים האלו", אמר קלפיירי, "אני צריך להכניס את האבן שלי. כשאעשה זאת, אהפוך לקלפייבל". קלפיירי הנרגש ניגש לעמוד הגבוה, והחל לטפס עליו, במטרה להגיע לפסגתו.

לפתע, נשמע קול מקפיא עצמות, שהדהד ברחבי האולם. "אז חשבתם שתברחו מאיתנו?" כולנו הסתכלנו סביבנו בלחץ, וראינו יצור גדול, שנראה בדיוק כמו אוניקס. אבל היה לו דבר אחד שונה לגמרי, דבר שייחד אותו מיתר האוניקס הקיימים בעולם – הוא היה עשוי מיהלום. מתוך החריצים שבין אבני הקריסטל המחוברות ומרכיבות את גופו, יצרו יצורים קטנים יותר, שנראו כיהלומים. בצידי גופם היו מין ידיים, שהחזיקו אותם באוויר. "באמת חשבתם שלא נתקוף אתכם?" שאל האוניקס הנוצץ, "כשהבאתם אבן כל כך יקרה, שאנחנו יכולים להפיק ממנה תועלת?"

"מי אתם?" שאל פלייגון, "ומה אתם עושים כאן?"

"אנחנו המגנים של המקדש הזה, "אמר אוניקס, "ואנחנו צריכים לוודא שאתם לא תגעו באבן הירח!"

"גם לנו יש אוניקס שיעזור לנו!" אמרתי. הסתכלתי לכיוון אוניקס, אך נוכחתי לדעת שהוא לא שם. "היה לנו אוניקס… שכבר ברח" אמרתי בהשפלה.

"טוב, אז מאחר שאין לנו גורמי הפרעה בסיפור הזה…" אמר אוניקס, "שנתחיל?"

אוניקס זינק לאוויר, ונחת לידי. הוא הניף את זנבו באוויר, ותפס אותי. הוא זרק אותי על הרצפה הקרה של המקדש. הוא נהג כך בכל חברי, חוץ מבלוסום. "לגברת יפה כמוך מגיע יחס מיוחד!" הוא קרא, ותפס את בלוסום. אך במקום לזרוק אותה, הוא הידק את אחיזתו סביבה.

"הוא… הוא חונק אותי!" קראה בלוסום בחרדה.

"עזוב אותה!" קראתי בקול. נוכחתי לדעת שאני היחיד שיכול להצילה, שכן שאר חברי נלחמו ביצורי הקריסטל הקטנים יותר, ששרצו בהמוניהם במקום, ותקפו את שאר חברי הצוות.

"תראה אותך!" קרא אוניקס, "יצור קטן ועלוב, חושב שהוא יכול להביס אותי!" אוניקס הידק את אחיזתו סביב בלוסום, שצרחה מכאב.

"אמרתי לך לעזוב אותה!" קראתי בקול מהול בכעס ובפחד.

"יודע מה?" אמר אוניקס, "עכשיו כבר הרגזת אותי עם הצעקות שלך. אני אהדק את עצמי סביבה, עד שהראש שלה יעוף מהמקום!" אוניקס צחק ברשעות, והמשיך להדק את אחיזתו סביב בלוסום. הפנים שלה החלו להאדים.

לפתע, נזכרתי במה שקרה לפני כמה ימים, כשהדאגטריו הגדול אכל את וייפלום. לא רציתי שדבר כזה יקרה שוב. "אני לא אתן לך לעשות את זה!" קראתי. מבלי שהרגשתי, זנבי החל להתארך.

"ואיך בדיוק תעצור אותי?" שאל אוניקס. הסתכלתי על ציפורניי הקטנות, והבנתי שאין ביכולתי שום דבר שאוכל לעשות כדי להציל את בלוסום. אבל שמתי לב שציפורניי הקטנות… כבר לא כל כך קטנות. להפך, הן עצומות. ציפורניי הפכו ללהבים עצמתיים וחדים כתער. הרגשתי גם שאני גודל בקצב בלתי רגיל. משמשתי את גבי, ויכולתי להרגיש דקירות כואבות, שנובעות מקוצים גדולים וחדים.

חייכתי ברשעות לעבר אוניקס, "יש לי דווקא פיתרון מיידי…"

רצתי לעבר אוניקס במהירות, ושלפתי את טפריי. פרשתי את ידי לצידי גופי, ורצתי אל אוניקס כשבטני חשופה. "כמה טיפשות ביצור אחד…" אבל מה שאמר לא שינה לי. הדבר היחיד שהיה אכפת לי ממנו באותו רגע היה בלוסום.

"אני לא אתן לך למות!" קראתי בזעם, "לא עוד פעם!" רצתי במהירות, וזינקתי לאוויר. מאותו רגע ואילך, אני לא הייתי השולט בגוף שלי. משהו אחר שלט בגוף שלי, במילים שלי ובתנועותיי, והמשהו הזה היה אכזרי. תוך רגע שיסעתי את אחת מסלעיו של אוניקס, מה שגרם לכל הסלעים שמאחור ליפול. רצתי לעבר האבן הגדולה ביותר שנפלה, הרמתי אותה, וזרקתי בכוח על ראשו של אוניקס מוכה התדהמה. אבל כמה שהופתע, אוניקס התחמק מהסלע, תפס אותו בזנבו (או יותר נכון באבן האחרונה שהייתה מחוברת לגופו) וזרק עליי. הסלע הוטח בי בכוח, אבל לא זזתי ממקומי. להפך, עמדתי ביציבות, וכשהסלע נגע בי, הוא התפרק. "זה לא עומד להיות כזה קל" אמרתי, "תעזוב אותה, עכשיו!"

אוניקס עזב את בלוסום המבוהלת, שברחה מאחורי. אבל לא כמו בפעם הקודמת, גופי לא השתנה חזרה. 'למה אני לא חוזר לעצמי?' שאלתי את עצמי. לא יכולתי לדבר, כי מוחי נשלט באותו רגע על ידי דבר לא מזוהה.

"איבדתי עניין ביפהפייה הקטנה…" אמר אוניקס, "עכשיו הגיע הזמן לנקום בך על מה שעשית לזנב היקר שלי!" אוניקס שאג בזעם, וזינק לעברי.

"לא תהיה לך הזדמנות לנקום…" אמרתי שלא מרצוני, "מכיוון שאני עומד להרוג אותך!" באותו רגע התחלתי להרגיש שהשליטה בגופי חוזרת אליי מעט. רצתי בזעם לעבר אוניקס, תוך ששלפתי את ציפורניי לצדדים, וכיוונתי את עצמי לעבר ראשו, במטרה להרוג.