ראשי / יצירה / העולם של איוי / פרק 5: אנטיוכוס / איידן סוייר

פרק 5: אנטיוכוס / איידן סוייר

דניאל נשאה את איזיס העייפה בזרועותיה, כשהיא וחסן המשיכו להתקדם תחת השמש הקופחת. כשהגיעו לתחנת אוטובוס נטושה בהצטלבות דרכים, שכמובן הייתה ריקה מאדם, חסן הרגיש שזה הזמן לעצור לנוח.

"דניאל", אמר, "לא נעים לי לומר לך, אבל המים שלנו נגמרו. מה עושים עכשיו?"

דניאל הביטה במפה ששלפה מכיסה, רגועה כאילו לא בישרו לה שחסר להם משאב חיוני כדי לחיות שאין להם שום דרך להשיג באיזור. היא קראה את השלט על תחנת האוטובוס ומצאה את מיקומם במפה.

"כן, התקדמנו יפה. זה כנראה הזמן לעצור להיום".

"בסדר. ואיך לא נתייבש למוות?"

"בקלות", ענתה דניאל, "איזיס, יש לך מספיק כוח?"

איזיס ייללה בתגובה.

"יפה. חסן, קח את ידי".

היא הושיטה יד לחסן המופתע, שלמרות שהבטיח לא לשאול שאלות, לא הבין מה היא מתכוונת לעשות. רגע אחרי שאחז בידה, העולם סביבם השתנה פתאום – הם ניצבו בלב העיר, בניינים ענקיים מקיפים אותם מכול עבר ואנשים מביטים בהם כלא מאמינים.

"טלפורטציה!" הבין חסן, "אז ככה שרדת את המסע במדבר!"

"ברוך הבא לאילת. עכשיו בוא נשיג לנו מים".

= = = = =

אבסול, פוקימון הספינקס, רץ ברחבי של מגרש החניה מחוץ לבניין בית החולים, שומר על שגרת אימונים כראוי לפוקימון משטרתי. אניה לא התקשתה להבחין בו כשיצאה מן הבניין, ובמהרה ראתה גם את מאמנו, נשען בעמידה על קיר הבניין וצופה בפוקימון. היא התקרבה אליו ונשענה ליידו.

"בוקר טוב", אמרה, "אני רואה שאתה בדיוק במקום שהשארתי אותך".

"אני לא הולך לשום מקום בקרוב", ענה טומוהירו, "מה שלומך? ומה שלום המטופל שלנו?"

"הוא יהיה בסדר. יותר מזה אני לא יכולה לספר לך".

"כן, חיסיון משפטי, אני יודע. האמת שגם לא אכפת לי. ככול שהזיכרון שלו יחזור מאוחר יותר, כך אני אשאר עם התיק הזה זמן רב יותר".

"וזה טוב?"

"לשמור על אדם מאושפז שלא יכול ללכת לשום מקום? זה כמו חופשה על חשבון העבודה. ולא תזיק לי חופשה, בטח שלא על חשבון העבודה".

"אני יכולה לתאר לעצמי כמה עבודה יש למשטרה במקום כמו הוואן".

"אין לך מושג", נאנח טומוהירו.

"היי, אני עורכת דין, גם אני מתעסקת עם פושעים".

"ועדיין אין לך מושג מה עברתי בשנים האחרונות", אמר, "שמעת על אלינה פריי?"

"היא הייתה ניצבת בכירה שהואשמה בשיתוף פעולה עם צוות רוקט, לא?"

"בדיוק. ומי לדעתך תפס אותה?" טומוהירו הרים את גבותיו, "זה היה סיכון רציני, לתקוף את מפקדת המחוז, אבל מישהו היה חייב לעשות את זה. הוצבתי מחדש בהוואן בשביל הבירוקרטיה. וכך, ברגע שנפטרנו מארגון פשע אחד, נשלחתי להתמודד עם עוד שניים. אין צדק בעולם הזה".

"אני בטוחה שזה לא עד כדי כך גרוע. לא שמענו הרבה גם מצוות מגמה או מצוות אקווה לאחרונה".

"דווקא בגלל זה זה יותר גרוע", אמר טומוהירו, "הם אמנם עושים פחות רעש, אבל עכשיו כשיש פחות מתחרים, הם מרחיבים את הפעילות שלהם בשקט בשקט. תזכירי לי לשלוח לך כתבה על זה. אבל בכול מקרה, אל תתני לזה להדאיג אותך עד אחרי שנתפוס אותם. אני מקווה לשלוח אלייך הרבה לקוחות חדשים".

= = = = =

המים ממתקן ההתפלה של אילת זרמו אל מיכל ענק, שהוצב במקום לאחר שהעולם שינה את פניו, וממנו שאבו כל תושבי העיר. כשדניאל וחסן התקרבו למקום, נשמעו נביחות רמות, ובמהרה הופיע מולם יצור שחור על ארבע רגליים. הוא רץ במהרה לכיוונם ורחרח את דניאל.

"יש לכם כלב", מלמל חסן.

"אבחנה טובה", ציינה דניאל תוך כדי שליטפה את ראשו של הדוברמן הגדול, "שלום, אנטיוכוס".

"כלב אמיתי, לא כמו החתולים המוזרים האלה…"

"זה הכלב של ראש העיר. הוא הצליח לשמור אותו בחיים, וכולנו שמחים היום שהוא נמצא בסביבה, גם אלה שהתנגדו בהתחלה להאכיל כלב".

"אבל מה הוא אוכל?"

"בעיקר תירס וקצת דברים אחרים. מתברר שכלבים הם אומניבורים, הם יכולים לחיות על צמחים כמו בני-אדם, למרות שלהם זה קשה יותר".

אנטיוכוס, שהכיר את דניאל וידע שהיא לא מהווה איום, נתן להם להמשיך בדרכם אל מיכל המים, שם פגשו בשומר האנושי, בחור גבוה וחסון, ולידו כמה ארגזים מלאים במזון. כשראה את דניאל, גלגל את עיניו.

"אל תגידי לי…"

"היי, איציק. זה חסן, הוא איתי".

"דניאל, את יודעת שהמים והאוכל שלנו יקרים. את לא יכולה להמשיך להביא הנה אנשים מבחוץ".

"אני יודעת, אבל בבקשה…"

"אני לא יודע איפה את מסתובבת ומה את מחפשת שם בחוץ, וזה גם לא ענייני. אבל הבאת את החתולה הזאת, ועכשיו את מביאה הנה עוד בן-אדם לדאוג לו, וזה מעבר ליכולות של העיר שלנו. אני מצטער אבל יש גבול".

= = = = =

אניה וטומוהירו המשיכו להביט בפוקימון שלו רץ מקצה המגרש לקצהו השני.

"לא נמאס לו?" שאלה אניה.

"לאבסול? הוא חייב לשמור על כושר. מספיק קשה לו לא להילחם".

"אז בוא נילחם", הציעה, "קרב אחד על אחד מהיר, מה אתה אומר?"

היא שלפה מכיסה מכשיר דמוי מחשבון. טומוהירו הביט בו כמעט ביראה.

"זה מעלעל?" שאל.

"אני חלק מאיגוד הסיירים".

טומוהירו תמיד חלם שיהיה לו מכשיר כזה: במקום לתפוס הרבה פוקימונים בפוכדורים, להסתפק במכשיר אחד שמאפשר לתפוס כל פוקימון פראי באופן זמני, ולשחרר אותו לחופשי לאחר מכן. אבל במעלעלים הורשו להחזיק רק סיירי פוקימונים מורשים בלי פוקימונים משלהם.

"תמיד אמרתי שהמשטרה צריכה להשתמש בכאלה, אבל אף אחד לא מסכים איתי".

"והם צודקים. אין תחליף לפוקימון מאומן היטב. לי עצמי היה וויילמר, אבל…" אניה משכה בכתפיה, "החלטתי לעבור להשתמש במעלעל רק אחרי שהבנתי שלא אוכל לשאת את האובדן של עוד פוקימון".

טומוהירו החליט לא לשאול. הוא הכיר פוקימונים רבים מדי שנהרגו בפעולות משטרתיות.

"אז קרב פוקימונים?" אמר, "את לא צריכה לחזור ללקוח שלך?"

"אני אתן לו זמן להירגע. מספיק קשה לו להתמודד עם הידיעה במה הוא מואשם…"

אניה השתתקה מייד. היא וטומוהירו החליפו מבטים נבוכים.

"לא הייתי אמורה לומר את זה, נכון?"

"אני מאמין שזה נוגד את כללי החיסיון המשפטי".

"ולך אסור להשתמש במידע הזה כי הוא הושג באופן לא חוקי?"

"טכנית הוא הושג באופן חוקי. את נידבת את המידע מרצונך, לא האזנתי לכם בסתר או משהו".

"אני כל כך מטומטמת", אניה נעצה את מבטה בכפות רגליה, ואז הרימה אותו שוב, "טוב, אז פשוט נעמיד פנים שהשיחה הזאת לא התקיימה. אני ומקס נרוויח זמן, אתה תרוויח חופשה, כולם מרוויחים".

לרגע אחד השתררה ביניהם שתיקה. ואז אניה הפנתה את מבטה לאחור, בחזרה אל הכניסה לבניין בית החולים.

"אני חושבת שבכול זאת כדאי שאחזור ללקוח שלי".

טומוהירו הנהן. "נתראה בקרוב", אמר.

היא הפנתה לו את גבה וחזרה פנימה.

= = = = =

"אז מה אתה מתכוון לעשות", שאלה דניאל, "לתת למישהו לגווע ברעב?"

במקום לענות, איציק פנה אל חסן. "חסן קוראים לך, בחור?"

"כן", ענה חסן.

"חסן", הוא חזר על השם במבטא ערבי מזויף, "אני לא יודע מאיפה הגעת, חסן, אבל אם שרדת בעולם הזה בשנתיים האחרונות, אני בטוח שתוכל להמשיך לשרוד גם בלי עזרתנו".

"הוא עזב את העיר שלו…" התערבה דניאל.

"בעיה שלו", קטע אותה איציק.

"כי היו שם אנשים שהתייחסו אליו כמוך!"

חסן הניח יד על כתפה. "דניאל, זה לא שווה את זה".

"מה זאת אומרת? הם לא יכולים להצמיא אותך, אנחנו באמצע המדבר…"

"ולכן המים שלנו יקרים כל כך", אמר איציק, "והעבודה שלי היא לשמור עליהם, שיישארו מספיק לכול התושבים, אלה שגרים כאן ותורמים את חלקם".

"ואתה עושה עבודה מצוינת", אמר חסן, "דניאל, קחי מים לעצמך. אני אסתדר".

"אתה לא יכול…"

"אל תדאגי לי".

וכדי לסיים את הוויכוח במהרה, חסן הסתובב והלך מן המקום.

= = = = =

אניה חזרה אל חדרו של מקס. הוא שכב במיטה רגוע ושליו הרבה יותר משציפתה למצוא אותו.

"מקס, אתה בסדר?" שאלה.

"בסדר גמור", ענה, "אם זה הפשע שאני מואשם בו, אין סיכוי שאני אשם, נכון?"

"מקס, אם נסתכל על ההאשמות…"

"אילו האשמות? אני סייר פוקימונים, את יודעת שהייתי חלק מהאיגוד. התפקיד שלי הוא לשמור על הטבע. אין לי שום סיבה בעולם לייבש אגם, זה מופרך בכול צורה אפשרית".

"מקס…"

"חוץ מזה, איך מישהו יכול לייבש אגם?"

"מקס…"

"בטח צריך בשביל זה צבא של פוקימונים, ולי אין אפילו אחד…"

"מקס!"

מקס השתתק.

"אתה באמת לא מודע לחומרת המצב. אתה חייב להפסיק להיות שאנן ולהתחיל לעבוד איתי על ההגנה שלך, כי כרגע זה לא נראה טוב בכלל".

"כל מה שאמרתי עכשיו נשמע לי כמו הגנה דיי טובה".

"לא, מקס, זה לא! אנחנו לא יכולים להסתמך כאן רק על עדויות אופי!"

"בכלל, מה פתאום אני מואשם בדבר כזה? רק בגלל שאין אף אחד אחר להאשים, הם נטפלים למי שיודע הכי מעט על מה שקרה לאגם, ומאשימים אותו? איך מישהו בכלל יכול לצאת זכאי ככה?"

"בדיוק, מקס! אם זה מה שיעזור לך לדאוג לפסק הדין שלך, צא מנקודת הנחה שהמערכת לא הוגנת, ותעשה הכול כדי לשכנע אותה שאתה זכאי, בסדר?"

לפני שמקס הספיק לחשוב על תשובה, נשמעה דפיקה בדלת. היא נפתחה כעבור שניה. טומוהירו נכנס פנימה, כשבידו האחת החזיק מעטפה לבנה.

"יש לי דברים בשביל שניכם. במי להתחיל?"

"קודם הנשים", אמר מקס.

"בסדר", טומיהירו פנה אל אניה, "הפוקיפון שלי עושה בעיות, אז בקשר לכתבה שרציתי לשלוח לך, פשוט תחפשי ברשת על מערת טורנבאק. תמצאי שם דברים מעניינים מאוד".

"בשביל זה אתה מפריע לנו בשיחה?" שאלה אניה.

"לא, מן הסתם באתי בגללו", הוא הושיט למקס את המעטפה, "מקסוול דרווין, זהו זימון לבית המשפט. המשפט שלך ייערך בעוד שבוע מהיום, אז אני מקווה שאין לך תוכניות".

אניה הביטה בו בפה פעור. מקס נראה מבולבל. טומוהירו חייך אל שניהם בתגובה.

"איזה כיף שסוף סוף אנחנו יכולים להתקדם!"

= = = = =

כשדניאל עברה את פינת הרחוב עם בקבוק הקולה שלה מלא במים, היא ראתה את חסן מחכה לה שם על ספסל, מחזיק בידו האחת בקבוק מים משלו ובידו השניה קערה של סלט ירקות.

"רעבה?" שאל.

"מאיפה השגת את זה?"

"בזכותה".

הוא שלח יד אל מתחת לספסל. איזיס הייתה שם, מסתתרת מן החום העז, מלקקת את ידו הרטובה ממים. כעת דניאל הבינה.

"חזרתם לבית שלך?"

"לבית שלי לשעבר, אבל אף אחד לא יודע שעזבתי", אמר חסן, "חשבתי, כמה קשה זה כבר יכול להיות? אז פשוט חשבתי ממש חזק על אשקלון, ואיזיס ידעה לאן לקחת אותי. אני לא מבין איך הסתדרתי בלעדיה עד עכשיו".

"גם אני לא", חייכה דניאל.

היא שלחה יד ללטף את ראשה של איזיס, ולרגע אחד פגשה בידו של חסן, שמיהר למשוך את ידו.

"אמרת מקודם שנעצור להיום. זה אומר שנמשיך את המסע שלנו מחר?"

"כן, חייבים לשמור על הכוח שלנו בחום הזה", ענתה, "יש כאן המון בתי מלון עם המון חדרים ריקים. לאף אחד לא יהיה אכפת איפה אתה ישן, אז רק תבחר לך מקום".

6 תגובות

  1. Avatar

    אז גיראטינה באמת היה שם…

  2. Avatar

    אני לא מבין דבר אחד
    היא אמרה שהאיוי הזה התפתח לפני שבוע?
    זה אומר שבתכלס הוא מסתובבת מה, שבוע אחד?

  3. Hit Man

    רק לי מוזר לראות כלב אמיתי?

  4. Avatar

    הסיפור הזה ממש מוזר
    למה הגיעו לעולם שלנו רק איוי
    ולמה לעזאזל חושבים שהם חתולים
    וממתי יש עוד מימד
    ולמה זה מרגיש המשך של פוקימון במהירות החושך (זה כנראה כן קשור בגלל כמה קשרים שקשה לחשוב שהם סתם במקרה
    בטח העולם של הפוקימונים הוא העולם של מהירות החושך)

    חוץ מזה
    אחלה סיפור אין כמו הסיפורים של איידן
    סוייר

  5. Avatar

    אין רק איוי. שכחת את אבסול?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.