פרק 4: הנבואה / איידן סוייר

לפרקים הקודמים בסיפור:

https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535

= = = = =

כף פרוותית רכה הונחה על חזהו של רופוס. הוא הביט בעיניים התכולות הגדולות שהשיבו לו מבט, ופתאום כבר לא היה לו קשה כל כך לנשום. הוא הפנה את מבטו אל פרייד ששכב לצדו, אבל עבורו כבר היה מאוחר מדי: אם השמש הקופחת לא ריפאה אותו עד עכשיו, כלום כבר לא יעזור לו.

"רופוס, אתה בסדר?" נשמע קולה של מונה.

"אני לא חושב", התנשם, "פיקסי הסדירה קצת את הנשימה שלי, אבל היא לא יכולה לתקן את מה שהמפלצת עשתה לי, אפילו עם הכוחות החדשים שלה".

הם הביטו במי שהייתה עד לא מזמן איוי קטנה, וכעת השתנתה לחלוטין לצורה שמעולם לא ראו אצל רופוס או אצל אף מאמן אחר. עיניה כאמור היו תכולות, בניגוד לשחור העמוק בעיניהם של כל השאר. פרווה צמרירית ורודה ולבנה כיסתה את גופה, ובצווארה ובאוזנה השמאלית היא הסתדרה בצורת שני פפיונים, מהם התנופפו ארבעה סרטים שהסתיימו בקצוות תכולות כמו עיניה.

"אף פעם לא ראיתי איוי מתפתח לצורה כזאת", אמרה מונה.

"גם אני לא, אבל שמעתי עליהם. סילביאון. הם מסוג מיוחד, סוג פיה, שהמהלכים שלו משתמשים בקול או מעוררים רגשות ביריבים שלהם. איוי יכול להתפתח לסילביאון רק אם הוא כבר מכיר מהלכים מהסוג הזה מלפני ההתפתחות, ולכן הם נדירים כל כך".

אז אלה היו היללות המוזרות של פיקסי, הבינה מונה. זה בטח היה מעניין מאוד את ליזה. למרות שהיא מעולם לא הסתדרה עם אחותה, הפעם היא הצטערה שליזה לא כאן. אופייני למפסידנית הזאת, לפספס את הרגע הגדול ביותר בחייה של הפוקימון שלה. פיקסי הביטה אל העמק שבו שכנה אבן-חול, אבל לא היה לה כוח לעמוד במסע כזה אחרי הקרב הגדול.

"ומה היצור השני שנלחמנו בו?"

"גראודון, הפוקימון של איליה קפיטולינה. הוא הגיע לעולם שלנו יחד עם האיוים, והוא זה שייבש את כל המים. לפני שאיליה קפיטולינה תפסה אותו היא הייתה סתם שודדת, אבל השותפות עם גראודון הפכה אותה לבלתי מנוצחת, וזה מה שאפשר לה להקים את האימפריה שהיא עומדת בראשה כיום".

"ואתה ידעת שיש לה פוקימון כזה, ולא סיפרת?"

"קיוויתי שהסיפורים עליו לא נכונים, או שהוא לא יהיה כאן היום", רופוס השתעל, "הכול באשמתי. הייתי צריך להזהיר אתכם מוקדם יותר. אבל יצרנו דבר כל כך יפה, כפר של אנשים ופוקימונים חיים ומאושרים, ואם היינו חוזרים לעסוק רק בהישרדות, היינו מאבדים הכול".

פיקסי הניחה את ראשה על גופו של ג'ולטיאון ועצמה את עיניה. נראה שאיכשהו הקוצים שלו לא דוקרים אותה.

"טוב, כשאתה מנסח את זה ככה, גם לי נשמע שהכול באשמתך".

רופוס צחק צחוק מריר. "ואני משלם את המחיר. פרייד מת, מי יודע עוד כמה מהפוקימונים שלי, וגם לי לא נותר עוד זמן רב. אבל את, כדאי שתצאי לדרך כבר עכשיו".

"לצאת לאן? עד שאגיע לאבן-חול, האנשים של איליה קפיטולינה כבר יהיו שם".

"את צריכה מים, ואין עוד יישוב קרוב במרחק הליכה. את חייבת לחזור לאבן-חול או למות בצמא".

אף אחד מהאפשרויות לא נשמעה למונה מפתה במיוחד, אבל היא נאלצה להודות שרצח כמעט ודאי בידי אנשי כת מטורפים עדיף על מוות ודאי לחלוטין בייסורים של כמה ימים.

"חוץ מזה… אולי…" רופוס השתעל שוב, "אולי עוד יש סיכוי להציל את אבן-חול".

= = = = =

שלושה אנשים גלוחי-ראש ומעט חרוכים הגיעו לכיכר המרכזית עם הפוקימונים שלהם, כולל גראודון העצום. שניים מהם שלפו רובים וכיוונו אותם אל השמיים, והשלישית, שנשאה שק גדול על שכמה, קראה בקול שלווה ברעידת אדמה עוצמתית:

"שכול אנשי הכפר יגיעו הנה מייד!"

לא היה צורך בקריאה נוספת. כל תושבי אבן-חול היו שם תוך דקות בודדות.

"קיבלתם התראה והיה לכם מספיק זמן להתכונן", אמרה האישה שעמדה בראש, "המקום הזה שייך כעת לקיסרית איליה קפיטולינה. אלה מכם שיימצאו מתאימים יקבלו הזדמנות להצטרף אלינו. השאר ימשיכו לחיות כאן ולשרת את האימפריה. אין לנו רצון לשפוך דם, אך לא נגלה סובלנות כלפי מי שלא רוצה לחיות איתנו בשלום".

אז היא הניחה את השק על הארץ, ומשכה מתוכו את גברת לארגו, פצועה וחבולה אחרי ההתקפה הבוקר.

"האישה הזאת טוענת שהיא לא שייכת אליכם, ושאין לאבן-חול חלק במתקפה הנואשת ומעוררת הרחמים על כוחותינו הבוקר. בין אם זה נכון או לא, זה יהיה גורלו של מי שמנסה להתנגד לנו".

וממש כמו שקרה לרופוס, זיז אבן בקע מן האדמה ושיפד את גברת לארגו, לקול צרחות שעלו מן הקהל.

= = = = =

רופוס שלף מכיסו כדור משונה בגודל כף ידו, חציו אדום וחציו לבן, כפתור עגול במרכזו.

"מה הדבר הזה?" שאלה מונה.

"אני לא בטוח. אבל מה שחשוב באמת הוא מה שבתוכו".

הוא לחץ על הכפתור שפתח את הכדור. למרות שמבחוץ הכדור נראה עשוי מפלסטיק, תוכו היה מתכתי, ולא היה בו דבר מלבד פתק קטן ומקופל. מונה לקחה את הפתק וקראה:

"בחודש השני, בשבעה-עשר יום לחודש, ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים נפתחו. ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה".

מונה הביטה שוב ברופוס וכיווצה את גבותיה.

"לא ציפיתי שזה יישמע לך מוכר. זה ציטוט של דת ישנה שלא קיימת עוד, אבל המבוגרים בטח יכירו אותו, ואני בטוח שגם איליה קפיטולינה".

"ומה אנחנו אמורים לעשות עם זה בדיוק?"

"איליה קפיטולינה היא אישה עם הרבה כוח, אבל בסופו של דבר היא בסך הכול בת-אדם. החיילים שמצייתים לה, העבדים שמפחדים ממנה, רובם מעולם לא פגשו את איליה קפיטולינה. לא אכפת להם ממנה, אלא מהרעיון שמאחוריה. והדרך לנצח רעיון, היא בעזרת רעיון חזק יותר".

"והדבר הזה הוא רעיון חזק יותר?"

"ההבטחה שיירד מבול ויחזיר את המים לעולם? כמובן שזה רעיון חזק יותר!"

"אבל איך אנחנו יכולים להבטיח שזה יקרה באמת? אנשים לא יאמינו לנו סתם כי אנחנו מצטטים משפט וחצי".

"בשביל זה צריך לדעת איך למכור את הרעיון. לאיליה קפיטולינה יש את הדרכים שלה. יש לה פוקימון חזק יותר מכולם, והיא דורשת מאנשיה להטיל בעצמם סימן בלתי-הפיך. כל זה גורם לאנשים לפחד ממנה. תגידי לי את, איך נוכל לגרום לאנשים להאמין שיש להם סיכוי לנצח אותה?"

"אני לא יודעת", אמרה מונה, "קודם כל אנחנו בטח חייבים להאמין בכך בעצמנו, ואחרי שראיתי את גראודון בפעולה, אני בעצמי לא מאמינה בזה".

"גם אם יבוא פוקימון חזק יותר, שיציף את העולם במים וינצח את גראודון?"

"אנחנו לא יודעים אם זה יקרה בכלל. אף אחד אפילו לא עוקב אחרי לוח השנה, איך נדע מתי יגיע החודש השני בשבעה-עשר יום לחודש?"

"טוב מאוד! תוכלי להבטיח להם את התאריך המדויק, אבל אף אחד לא ידע אם הוא במקרה יחלוף", אמר רופוס, "פעם אנשים מכול מיני דתות האמינו ברעיון דומה. הם קראו לו המשיח, מישהו שיבוא בזמן לא ברור ויגאל את האנושות כולה מצרותיה. כמובן שזה מעולם לא קרה, אבל זה נתן לאנשים תקווה, להישאר נאמנים לעקרונות שלהם גם כשקשה, כי בעתיד הכול יחלוף ויהיה מושלם. מי ירצה להצטרף לאיליה קפיטולינה בידיעה שהאימפריה שלה תיפול בקרוב?"

= = = = =

אלכס שוחרר מהצריף שלו. חברו, אחד החיילים שפשטו על אבן-חול, הבחין בליזה המכורבלת בפינה.

"מי זאת?" החווה עליה באמצעות הרובה שלו.

"זאת ליזה", ענה אלכס בשקט, "היא פחדה כשהגעתם, אז הרשיתי לה להישאר איתי. ההיעדרות שלה היא באחריותי".

"למה אתה לוקח אחריות על ילדה קטנה כזאת?"

"כי היא חברה שלי, ואני בטוח שגם הקיסרית תשמח שתהיה לצדה".

חברו של אלכס הנהן. "טוב. נגמר לנו הדלק באמצע הדרך, אז המשאית כנראה תגיע מחר. עד אז, תדאג לדעת מי ממשיך אתך הלאה ומי נשאר כאן".

"אין בעיה", ענה אלכס, "ליזה, את רוצה לצאת איתנו למסע?"

= = = = =

מונה לקחה מרופוס את הכדור האדום-לבן.

"אתה בעצם נותן לי משימה שאתה נמנעת לעשות כל החיים ואין לנו מושג איך להתחיל בכלל", אמרה מונה, "ואני אמורה פשוט לקבל את זה?"

"את לא חייבת. את יכולה להצטרף לעבדים, או לגלח את השיער ולנסות להצטרף לאיליה קפיטולינה. אבל עכשיו אנחנו לא יכולים עוד להתעלם מהאיום על חיינו, וזו הדרך היחידה אם אנחנו מאמינים שיש עוד תקווה".

"כשאתה אומר אנחנו, אתה מתכוון רק אני".

"לצערי זה נכון", רופוס השתדל לחייך.

"בסדר. אני מניחה שיש לי את כל הדרך לאבן-חול כדי להחליט. בוא, רשף…"

ובאותו רגע, סכין ננעצה בלבה. מונה הייתה כל כך רגילה שהפוקימון האהוב שלה, שהיה בלתי נפרד ממנה, תמיד לצדה. ההבנה שרשף לא יחזור עוד לעולם נקטעה רק בקולו של רופוס.

"אל תבזבזי דמעות. את תתייבשי לפני שתגיעי לאבן-חול".

מונה ידעה שהוא צודק, לכן נשמה נשימה עמוקה, ובמקום רשף פנתה אל פיקסי.

"בסדר, בואי, פיצ… כלומר, פיקסי".

פיקסי חשפה את שיניה לעומתה. בניגוד גמור למראה החמוד, כעת היא נראתה כמו נמר משחר לטרף.

"אני יודעת שאת שונאת אותי, וגם אני לא מחבבת אותך במיוחד, אבל את לא רוצה להישאר כאן, נכון?"

בתגובה פיקסי התחככה שוב בראת', מבהירה שזה בדיוק מה שהיא מעדיפה.

"המאמנת שלך נמצאת שם. אם את רוצה לראות אותה שוב ולא למות במדבר, אין לך ברירה, תיאלצי לבוא איתי".

דקה ארוכה השתיים רק הביטו זו בעיניה של זו. "נו? את באה?"

פיקסי קמה ממקומה, התמתחה מעט, ועקפה את מונה במעגל גדול לכיוון אבן-חול.

"מה אתך, ראת'?"

"תשאירי אותו איתי", ביקש רופוס.

"אבל הוא…"

"הוא מהיר מספיק והוא ימצא את הדרך בעצמו לפני שיהיה מאוחר מדי. עכשיו אני רוצה שיהיה איתי".

מונה הבינה בדיוק למה רופוס רוצה זאת, וזה לא מצא חן בעיניה בכלל.

"אולי יוכלו לטפל בך באבן-חול…"

"אני לא אצליח להגיע לשם במצבי גם בשביל הסיכוי הקלוש שאת צודקת", ענה רופוס, "אני רק אאט אתכן. אל תבזבזי עליי זמן, צאו לדרך".

זה היה יותר מדי להשאיר מאחור ביום אחד, אבל לא הייתה ברירה, ומונה החלה ללכת בעקבות זנב המברשת המורם של פיקסי. כשרופוס וראת' כבר לא היו עוד בטווח ראיה, מונה הרגישה זרם חשמלי חותך את האוויר היבש.