לפרקים הקודמים בסיפור:
https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535
= = = = =
ארבעה אנשים נוספים אכלו באותו יום מהשדות של אבן-חול, שהתרוקנו כאילו אכלו מהם עוד ארבעים. אנשיה של איליה קפיטולינה הכינו לעצמם ארוחת מלכים, ורק אישה אחת העזה למחות על בזבוז המזון שלא יספיק לטווח ארוך. גופתה עדיין הייתה תלויה על שער הכפר באותו ערב, רגע לפני שהקור נהיה בלתי נסבל, וכעשרים מאנשי אבן-חול הוזמנו לאספה בכיכר.
"ודאי כבר הבנתם איך הולכים להיראות העניינים מעכשיו", אמר אלכס, "מי שיצטרף לאיליה קפיטולינה יחיה כמו מלך. השאר יהיו עבדים ויחיו על שאריות, כפי שחייתם עד עכשיו. כמובן שכמו שראיתם, לא יהיה מספיק מזון גם לנו וגם לכול העבדים, אבל למרבה המזל אנחנו לא נצטרך כל כך הרבה עבדים".
לחשושים ומבטים מודאגים הוחלפו.
"קראתי לכם כי אתם הטובים ביותר: צעירים, חזקים, מאמני פוקימונים מוצלחים. מחר תגיע לכאן משאית וחלקנו נמשיך הלאה, לצרף לאימפריה את היישוב הבא. כל מי שנמצא כאן מוזמן להצטרף, וגם הפוקימונים שלכם יבואו איתנו, פרט לוופוריאון אחד. כמה מכם ירצו להמשיך איתנו לכפר הנשרים, וכמה יישארו כאן כעבדים?"
אלכס נעץ את מבטו בליזה, שישבה בשורה הראשונה ממש מולו.
"אתם לא חייבים להחליט עכשיו. יש לכם עד מחר. אם כי מי שמתלבט בין חיים של אדון לחיי עבד, מקומו כנראה לא איתנו".
= = = = =
הערב ירד גם על צלע ההר, ואבן-חול לא נראתה קרובה יותר מבשעה שבה מונה ופיקסי יצאו לדרך. למרות שהתחממו מאוד בדרך תחת השמש הקופחת, כעת כל החום כמעט אזל מגופן, ועוד מעט הן לא יוכלו לראות עוד את הדרך. מונה מצאה מקום נוח לעצירה, ונשכבה מקופלת ככול שיכלה, לקול יללות המחאה של פיקסי.
"אין מה לעשות, אי אפשר להמשיך ככה. נמצא את ליזה מחר".
היא הרגישה מיובשת כמו פרי ישן, עד כדי כך שבקושי הרגישה את הקור והעייפות מציקים לה גם כן, אך רצון עז להתחמם פשט בגופה כשראתה את פיקסי מלקקת את פרוותה הרכה והחמימה למראה.
"פיקסי…"
פוקימונים הם בעלי דם חם, או לפחות איוים, היא לא הייתה בטוחה בקשר לגראודון דמוי הזוחל המפלצתי. פיקסי תוכל בקלות להפוך את הלילה הזה לנסבל בהרבה. מונה זחלה לעברה במעט האור שעוד נותר, והושיטה את ידה בזהירות. ברגע שאצבעותיה רפרפו על פרוותה של הסילביאון, פיקסי השיבה לה בנשיכה מהירה בשיניה החדות, ומיהרה לטפס על סלע גדול.
"נו באמת", קראה מונה בייאוש.
עיניה התכולות של פיקסי הביטו בה ממרום מושבה על הסלע.
"אם יהיה לי קר בלילה יכאבו לי השרירים בבוקר, וייקח לנו הרבה יותר זמן להגיע לליזה. זה מה שאת רוצה?"
פיקסי ענתה לה בפיהוק חושף שיניים והתכרבלה על הסלע לכדור פרווה חמים.
"טוב, אם זה מה שאת רוצה, אז לילה טוב".
= = = = =
שתי משאיות גדולות הגיעו לאבן-חול למחרת. הפוקימונים שנותרו בחיים מהקרב נגד גראודון הועמסו על אחת מהן, מלבד גריד, הוופוריאון של רופוס. ליתר ביטחון, גראודון שאג פעם אחת לעבר הפוקימונים שבמשאית, שאגה שגרמה להם להתכווץ חסרי כוח במקומם, כאילו היו משותקים.
"מה אתם הולכים לעשות איתם?" שאלה ליזה את אלכס.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותם עם המאמנים שלהם, כדי שלא יתקוממו", ענה אלכס, "לכן אנחנו שולחים אותם למקום אחר שנמצא בשליטתנו, שם הם יקבלו מאמנים חדשים שהם לא מכירים עדיין. נתייחס אליהם יפה ונאכיל אותם טוב כמו שרק אנחנו יכולים".
"אתה משקר!" נשמעה קריאה מאחוריהם.
ליזה הסתובבה וראתה את דיוויד.
"אתם בטח הולכים לנטוש אותם במדבר, או… או לירות בהם…"
"אתה חושב?" שאל אלכס, "אתה באמת חושב שאנחנו רוצים לבזבז חיים של פוקימונים שיכולים להיות לצדנו? אנחנו בסך הכול צריכים לוודא שהנאמנות שלהם תהיה במקום הנכון. תאר לך שאיזשהו עבד טיפש יחליט להתקומם, וישכנע את הפוקימונים שלו לעזור לו. החיים האלה יכולים להיחסך".
"אני לא מאמין לך!"
"אתה לא חייב", אמר אלכס בשקט, "אני מכיר אותך. הזמנתי אותך לפגישה אתמול, נכון?"
"ואין סיכוי שאצטרף אליכם!"
"שוב, אתה לא חייב. אם אתה מעדיף להיות עבד, זה כנראה התפקיד המתאים לך ממילא. בואי, ליזה, המשאית שלנו נמצאת כאן".
הוא הוביל את ליזה אל המשאית השניה, אבל דיוויד רץ אליה ומשך בזרועה.
"את עד כדי כך מטומטמת שאת מוכנה להקשיב לשקרים שלהם?"
"עזוב אותי!" צעקה ליזה.
"ידעתי שאת ילדה טיפשה, לא חשבתי שעד כדי כך!"
בלי לשנות את הבעת פניו, אלכס התכופף אל המגף שלו ושלף ממנו פגיון. דיוויד נרתע מייד.
"ומה אתה מציע? להישאר כאן אתך?" שאלה ליזה כשעלתה על המשאית, "אני מקווה שתשלם ביוקר על כל מה שעשית לי, דיוויד. שלא יהרגו אותך, אלא שתסבול".
"ואני אדאג להעביר את הבקשה שלך לחברים שנשארים כאן", אלכס הניח יד על כתפה.
= = = = =
למרות שחלף רק יום אחד, הרעב כבר החל לתת את אותותיו בקרב תושבי אבן-חול. בלי מזון מספק ובלי פוקימונים, חלשים מכדי להתקומם אפילו אחרי שגראודון ימשיך הלאה משם, הדבר היחיד שעוד נותר להם היה מים, וכעת הם עמדו בתור הארוך לחלוקה מול מתקן הטיהור. דיוויד עמד בסוף התור, אחרון בהחלט, כשהרגיש אבן קטנה פוגעת בעורפו. הוא הסתובב וראה את מונה מתחבאת מאחורי אחד הבתים. דיוויד וידא שאף אחד לא מסתכל עליו, וחמק בזהירות לעברה.
"חשבתי שאת מתה!" לחש.
"אני לא רחוקה", מונה התמוטטה בזרועותיו, "חייבת מים".
"יש תור ארוך, אני לא יודע איך…"
פיקסי חמקה ביניהם והלכה היישר אל ראש התור. שלושת אנשיה של איליה קפיטולינה שנותרו במקום חילקו מים בכמויות קצובות, כשהבחינו בפוקימון שלא ראו מעולם.
"תראו, שכחנו פוקימון אחד".
"אני לא חושבת שהוא היה כאן. נראה לי שהוא בא בשביל המים".
"תסתלק מכאן, חתיכת…"
פיקסי נעצה באחד מהם את עיניה הגדולות. משהו בעיניו השתנה לפתע.
"אני חושב שלא יזיק לתת לו קצת מים".
"אתה רציני? אנחנו לא יכולים פשוט…"
מבט בעיניה של האישה שאמרה זאת שינה גם את יחסה כלפי פיקסי.
"בסדר, אבל מהר".
הם הגישו לפיקסי קערית מלאה מים, והיא שתתה אותם בשקיקה. אחרי שסיימה חצי ממנה, גררה את הקערית אל בין הבתים, בלי שאף אחד ישאל שאלות.
"איך היא עשתה את זה?!" שאל דיוויד, "ובכלל, מה זה?"
"זאת סילביאון, התפתחות חדשה של איוי. היא מסוג פיה, וזה כנראה מה שהיא עושה".
פיקסי גררה את קערית המים כמעט עד מונה ודיוויד, אבל נעצרה כמה מטרים לפניהם, והתיישבה מול הקערית. מונה התקרבה מעט, אבל פיקסי דחפה מעט את הקערית בחוטמה, כמעט הופכת אותה.
"בבקשה, פיקסי, תני לי מהמים".
פיקסי ייללה בתגובה.
"הבטחתי להחזיר אותה לליזה", אמרה מונה, "איפה היא?"
"בדיוק פספסתן אותה. היא עלתה על משאית עם אלה שבחרו להצטרף לאיליה קפיטולינה".
"היא מה?!"
לולא הייתה כל כך מותשת וצמאה, מונה הייתה זועקת את המשפט האחרון ומסגירה את מקומם.
= = = = =
לאיליה קפיטולינה הסכימה להצטרף ארבעה מתושבי אבן-חול בסך הכול, כולל ליזה. היא ישבה כעת ביניהם, בחלק האחורי של המשאית המדלגת על הדרך העקלקלה. רק כשאבן-חול נעלמה לחלוטין מן העין, וליזה ידעה שלא תחזור לכאן עוד לעולם, היא אזרה אומץ לשאול את השאלה שהטרידה אותה עוד מהרגע הראשון.
"אלכס…" אמרה בחשש.
"מה העניין?"
"בין הפוקימונים שחזרו מהקרב הייתה איוי שלא התפתחה?"
"לא ממה שראיתי", ענה אלכס, "את ראית את כל הפוקימונים שחזרו, וכולם נשלחו במשאית השניה".
דמעות עלו בעיניה של ליזה. פיקסי שלה בהחלט לא הייתה ביניהם.
"הייתה לך פוקימון שלקחו למשימה בלעדייך, נכון?" שאל אלכס.
"לא הייתה להם שום זכות…"
"את צודקת".
"והחברים שלך הרגו אותה!"
"ואת מאמינה לי שאני מצטער שזה קרה, נכון?" הוא לקח את ידה בידו, "אני יודע שאף פוקימון הוא לא תחליף לזו שאיבדת, אבל אצלנו יש מספיק פוקימונים טובים ומוצלחים לכול מי שרוצה. אם תרצי לקבל אחד, אף אחד לעולם לא יכריח אתכם להיפרד".
שאלה אחרת החלה לנקר כעת בחלק האחורי של ראשה, אבל ליזה לא הקדישה לה מחשבה נוספת. כל תשומת לבה הייתה מוקדשת כעת לפוקימון שאיבדה לתמיד, והיא מחתה דמעה נוספת.
= = = = =
מונה צנחה על ברכיה. "פיקסי, אני מבטיחה לקחת אותך לליזה. אנחנו רק צריכות להמשיך עוד קצת הלאה. תני לי לשתות ונצא לדרך מייד".
פיקסי השיבה לה מבט קר, אבל הרפתה מקערית המים. מונה התקרבה בזהירות עד שהגיעה אל הקערית, הרימה אותה ורוקנה אותה בבת אחת. כמות כזו של מים לא תספיק לה ליותר משעות בודדות.
"אני צריכה עוד מים", אמרה, "בבקשה, פיקסי".
פיקסי נכנסה אל הבית, לקחה ממנו סיר גדול בהרבה ונשאה אותו בפיה בחזרה אל טור המים.
"אני לא מאמין שאכפת לה מהבוגדת הקטנה יותר ממך", אמר דיוויד כשפיקסי הייתה רחוקה מספיק.
"היא בכול זאת הפוקימון שלה. רק מאמן פוקימונים יכול להבין קשר של פוקימון ובן-אדם".
"אז את באמת מתכוונת לקחת אותה לליזה?"
"אין לי ברירה. אם היא תבין ששיקרתי לה, היא תתקוף אותי. אני רק מקווה להפוך להיות חברה שלה עד אז, ושהיא תחליט עם מי עדיף לה להיות".
"טוב", אמר דיוויד, "אז אולי כדאי שתדעי שליזה נסעה לכפר הנשרים. האנשים של איליה קפיטולינה נוסעים בכביש הראשי, אני חושב שהם לא מכירים את המערה שהשתמשנו בה להתחמק לשם כשהיינו ילדים. אם תצאי עכשיו, אולי תוכלי להגיע לפניהם".
"תודה, דיוויד", אמרה מונה, "לפני שאני הולכת, כדאי שאספר לך משהו".
"מה?"
"אולי לא תאמין, אבל יש נבואה…" דיוויד הרים גבה, "נבואה על פוקימון שיבוא ויוריד כאן גשם. כשזה יקרה, איליה קפיטולינה תאבד את הכוח שלה".
"את רצינית?" שאל דיוויד, "אבן-חול נכבשה ואת מתעסקת לי בנבואות?"
"אני יודעת שזה נשמע מופרך…"
"זה באמת מופרך! גם אם זה נכון, מה אנחנו יכולים לעשות עד שזה יקרה?"
"לא לאבד את התקווה. להמשיך לחיות, כי עוד יהיה טוב יותר".
"בשביל להגיד לי את זה לא צריכה נבואה, את צריכה ספר ילדים", נאנח דיוויד, "זה העולם האמיתי, מונה, לא ארץ האגדות. גם את וגם אחותך, שתיכן השתגעתן לגמרי".
פיקסי גררה את סיר המים בחזרה אליהם, ומונה התחילה לשתות, הפעם בלגימות קטנות. היא ידעה שכמות גדולה מדי בבת אחת מסוכנת אחרי התייבשות.
"אל תכעס עליי", ביקשה.
"אני לא כועס. יש לך עוד סיכוי לברוח, התקווה היחידה שעוד נותרה לי בחיים היא שאת תהיי בסדר".
"בוא איתנו".
"אני לא יכול. עשיתי משהו טיפשי ושמו עליי עין, עכשיו ישימו לב אם אני אעלם".
"מצטערת", אמרה מונה, "לפחות קח את זה".
היא נתנה לו את הפתק המצהיב המקופל ועליו הנבואה, שכבר דאגה לזכור בעל-פה.
"אני יודעת שזה לא ייתן לך תקווה, אבל אולי זה ייתן למישהו אחר כאן", אמרה, "ותשמור על עצמך. בין אם ירד גשם או לא, אני באמת מאמינה שזה לא תמיד יהיה ככה".
שפתותיהם נפגשו לנשיקה אחת אחרונה, לפני שמונה ופיקסי נעלמו שוב בין הבתים.
2 תגובות
וככה מתחיל לו מסע!
טם טם טא טם!
אחלה פרק