חדשות אחרונות
ראשי / יצירה / העולם של סילביאון / פרק 6: צרות כפולות ומכופלות / איידן סוייר

פרק 6: צרות כפולות ומכופלות / איידן סוייר

לפרקים הקודמים בסיפור:

https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535

= = = = =

אחרון בתור, דיוויד חיכה יותר משעה בטור המים. כשכמעט הגיע תורו, שני אנשים בלבד עוד נותרו לפניו בתור, ואחד מחייליה של איליה קפיטולינה, שקצבת המים חולקה תחת עינו הפקוחה, הבחין באגרופו הקמוץ.

"אתה!" קרא, "מה יש לך ביד?"

דיוויד החוויר. את המזכרת האחרונה שנותרה לו מחברתו הוא שמר בידו במקום להכניס לכיס, ולא חשב לרגע שזה עלול להכניס אותו לצרות.

"שום דבר", מלמל.

"פתח את האגרוף!"

"זו בסך הכול חתיכת נייר".

החייל חטף ממנו את הפתק המקופל וקרא אותו.

"בסך הכול חתיכת נייר, מה?" שאל, "מאיפה השגת את זה?"

"מצאתי את זה".

"יש לך מזל שהבטחנו לא להרוג אותך", אמר החייל בשקט, ומייד אחר כך בעט בבטנו של דיוויד בעוצמה. הוא השתנק ונפל על ברכיו.

"בהמות!"

קריאתו של החייל הדהדה באבן-חול כולה. כעבור דקה התקרב אליהם חתול שחור גדול, עיניו אדומות ושמונה טבעות זהב משובצות על גופו – האמבריאון שהגיע עמם לכפר, שהספיק להתרפא לחלוטין במהלך הלילה תחת אור הירח. הוא הגיש אל האמבריאון ששמו בהמות את פיסת הנייר, ואחרי שרחרח אותה מעט, פתח בריצה בעקבות שובל הריח שמצא.

"הבחור הזה לא מקבל היום מים", אמר החייל ופנה אל שני האנשים הנותרים, "בנוסף, הוא יבחר אחד מכם שיצטרף אליו לעונש הזה. יש לך עשר שניות לבחור, או ששניהם לא יקבלו מים".

דיוויד הרים את ראשו אל שני האנשים המבועתים שנותרו בטור המים.

"אני מצטער", השתעל.

= = = = =

מונה הגיעה אל פתח המערה שהתחילה באבן-חול והסתיימה בכפר הנשרים. רוב המבוגרים באבן-חול לא ידעו על קיומה של המערה הזאת, או העמידו פנים שהם לא יודעים על קיומה, כדי לתת לילדים את האפשרות לראות עוד קצת מהעולם הגדול ואת ההזדמנות להבין בעצמם שאין כמו לשכב במיטה הרכה עם ספר טוב ואנשים אהובים. מונה עדיין הייתה צעירה מכדי להבין זאת, אבל בכפר הנשרים לא ביקרה מזמן, משום שכבר הכירה אותו כמו כף ידה וכבר לא היה הרפתקה חדשה בשבילה.

כשהייתה צעירה יותר, הבילוי האהוב עליה היה להתגנב לשם בחברת כמה מהילדים האמיצים יותר. ליזה ביקשה להצטרף פעם אחת, לפני שהכירה את פיקסי. באמצע הדרך מונה קשרה את עצמה בחבל לתקרת המערה, עטה על ליזה המבועתת כשהיא מתחזה לנשר מכפר הנשרים, השאירה אותה על מדף אבן בלי שום דרך לרדת משם, והורידה אותה למטה רק בדרך חזרה לאבן-חול.

כעת היא הלכה בעקבות זנבה המורם של פיקסי, שהשתהתה מעט לפני שנכנסה למערה. היא זכרה שליזה לא אוהבת את המקום הזה ולא נכנסה לשם אף פעם.

"נראה לי שכדאי שתתני לי להוביל מכאן", אמרה מונה.

היא כמעט הגיעה אל סף המערה, כשפיקסי זקפה את אוזניה והסתובבה לאחור. צל שחור התקרב אליהם במהירות הבזק, ממנו פיקסי הצליחה לחמוק ברגע האחרון. הצל עקף אותה וניצב על ארבע רגליים מול מונה. זה היה אמבריאון.

"אוי לא. פיקסי…"

רגע לפני שנתנה את הפקודה, מונה השתהתה. פיקסי היא לא הפוקימון שלה, והיא אפילו לא מחבבת אותה במיוחד. אין סיבה שתקשיב לה. היא בכול זאת אזרה את כל הביטחון שהיה לה, וקראה:

"פיקסי, מתקפת זריזות!"

בכול העולם לא היה דבר זריז פחות מפיקסי באותו רגע, שנותרה נטועה במקומה והביטה בבהמות בעיניה הגדולות. הוא השיב לה מבט, ונראה שהוא מזהה שהיא לא עומדת לתקוף, ולכן התנפל על מונה. היא צרחה בכאב כששיניו החדות כסכינים ננעצו בירך שלה.

"פיקסי! בבקשה!"

פיקסי לא זזה, עד שמבטה הצטלבו שוב עם מבטו של בהמות. הפעם היה משהו שונה בעיניים שלה. זו לא הייתה אדישות, אבל מונה לא ידעה להסביר מה זה כן היה, וזה גרם לאמבריאון להרפות ממנה. רק אז מונה הבינה שפיקסי משתמשת באותו מהלך שגרם לה לקבל מים מאויביה. פוקימונים מסוג פיה מעוררים רגשות ביריבים שלהם, אמר לה רופוס.

ואז ההשפעה פגה; נראה שפוקימונים עמידים יותר מבני-אדם אפילו להשפעות מסוג זה. הפעם אמבריאון הסתער היישר על פיקסי, כשהבין שהיא בכול זאת תפריע לו. פיקסי חמקה שוב, ומשהו שנשמע כמו שירה צורמת בקע מגרונה. זה עצר את בהמות במקומו, ובמקום לנסות להסתער שוב, פעימה אפלה פרצה מגופו והכשילה את פיקסי מרגליה. קולה רעד, ואמבריאון ניצל את ההזדמנות: הכול החשיך לשבריר שניה.

"פיקסי, שיקוף!" קראה מונה.

במקום להשתמש במהלך מגן כפי שפקדה מונה, פיקסי ניסתה לברוח. זה לא עזר כשהעולם האיר שוב ובהמות ניצב ישר מולה, נועץ את שיניו בצווארה. פיקסי ניסתה לברוח פעם נוספת והצליחה להיחלץ ממלתעותיו, אבל הן הותירו שני פסים עמוקים שהכתימו את פרוותה הבהירה באדום.

"אל תיכנעי…"

אבל מונה בקושי הכירה מתקפות מסוג פיה שפיקסי תוכל להשתמש בהן. היא ראתה את בהמות מתכוון לזינוק נוסף, לחסל את פיקסי ואחר כך אותה. הוא יגרור אותה אל אנשיה של איליה קפיטולינה באבן-חול, וזה יהיה הסוף שלה, הסוף של התקווה האחרונה של דיוויד, ושל הסיכוי המופרך שרופוס צדק בקשר אליה…

כולם תקפו יחד. פיקסי חתכה את האוויר לכוכבים קטנים שנורו על בהמות, שזינק בפה פעור לעבר פיקסי, אבל לא הגיע אליה משום שמונה תפסה בזנבו העבה ומשכה בכול כוחה. הוא הסתובב אליה בפה מלא שיניים, ומונה דחפה את ראשו והצליחה להרחיק אותו לזמן קצר, בזמן שהכוכבים של פיקסי חותכים בגופו ומחלישים אותו לאט. כשנראה שבהמות נחלש מספיק, פיקסי זינקה לעוד התקפה אחת אחרונה, שנראתה יותר מכול כמו נשיקה. פצעיה של פיקסי הלכו ונסגרו כשהעיניים האדומות נעצמו, עד שהחתול השחור איבד את הכרתו.

= = = = =

המשאית המשיכה לנסוע על הכביש המשובש, שאף אחד לא השתמש בו כמעט בעשר השנים האחרונות, וכעת היה מכוסה חול ואבנים קטנות. שישה אנשים הובלו בה, ביניהם הנהג, אלכס וארבעת המועמדים החדשים מאבן-חול. רוקסן, נערה בת גילה של ליזה שבעבר הייתה איתה בתזמורת, ניגנה בגיטרה לאורך הדרך מנגינה כמעט ללא זיופים למרות הקפיצות התכופות של המשאית. לפתע הם עצרו.

"מה קרה?" שאלה רוקסן, "עוד לא הגענו".

"אנחנו בדיוק באמצע הדרך", אמר אלכס, "שלושה ימי הליכה לציוויליזציה הקרובה ביותר. זה הזמן למבחן הנאמנות שלכם".

הוא שלף מן המגף שלו את אותו פגיון שאיים להשתמש בו באותו בוקר נגד דיוויד. ליזה ישבה לימינו, ולמרות שכבר ראתה אותו, הפעם הוא היה קרוב מאוד לעיניה והיא נרתעה מעט.

"תיזהר, אתה מפחיד את התינוקת!" לעגה רוקסן ותקעה את המרפק שלה בצלעה של ליזה.

ליזה פתחה את פיה לענות, אבל אלכס הקדים אותה:

"מי שפחדן לא היה נמצא פה. עכשיו, מי מכם מוכן להצטרף אל הקיסרית?"

הוא העביר את הפגיון לשמאלו אל הנער שישב לידו. הנער אחז בו בידו הימנית, מביט על אצבעות ידו השמאלית.

"אני לא בטוח שאני מסוגל…"

"הבנתי אותך. אתה יכול לרדת מהמשאית".

"אבל…"

"החיים הטובים ביותר בעולם מוצעים לך כעת, אנחנו לא יכולים לתת אותם למי שמהסס. קדימה, רד".

לרגע אחד נראה הנער כאילו הוא מתכוון להתקיף את אלכס בפגיון, אבל נראה שאלכס מוכן לכך ויוכל לגבור על נער שלא קיבל ארוחת בוקר או מים כל היום. הוא העביר את הפגיון בחשש לחברו.

"מה יקרה לו עכשיו?" שאל החבר.

"לא יקרה לו שום דבר. הוא מוזמן לנסות להגיע אל היישוב הקרוב, למרות שבשלושה ימי הליכה, הסיכויים לא לטובתו".

"אם כך אני אצטרף אליו", אמר הנער השני, "גם אני שיניתי את דעתי".

"בהצלחה. אם תגיעו ליישוב קרוב, אל תשכחו לספר שאנשיה של איליה קפיטולינה נתנו לכם ללכת והעניקו לכם סיכוי הוגן לשרוד במדבר", אמר אלכס, "ומה אתכן?"

השניים ירדו מהמשאית והגיע תורה של רוקסן. היא לקחה את הפגיון והביטה בו, יודעת שהיא חייבת לעשות את זה עכשיו ולא להסס.

"על החיים ועל המוות".

היא נשכה את צווארון חולצתה. דם כהה התיז מאצבעותיה על קירות המשאית, חלק ממנו ניתז גם על ליזה, שהחניקה צרחה. אלכס בינתיים שלף תחבושת מתיק עזרה ראשונה שהיה לידו וחבש את הגדמים.

כשסיימה להתנשף בקול, אמרה רוקסן: "מה את אומרת, תינוקת? יכולה לעמוד בקצת דם?"

"אני בהחלט מאמין בליזה", ענה אלכס במקומה, "ואני מעריך את הנכונות שלך להצטרף. עם זאת, בריונות כלפי אנשינו לא תעבור כאן בשתיקה".

בניגוד לקודמיה, אלכס לא חיכה שרוקסן תרד מהמשאית, אלא דחף אותה בכוח. היא נפלה על הצד, צורחת ומקללת ומכתימה בדם את החול מתחת לידה.

"עכשיו תורך, ליזה", אמר אלכס, "בינינו, ידעתי שרק לך יש סיכוי".

= = = = =

מונה צלעה. הנשיכה בירכה לא הייתה נשיכה רגילה, אלא נשיכה של פוקימון אפל. ייקח לה זמן רב להחלים. היא הביטה לאחור וראתה שהאמבריאון עדיין שוכב בפתח המערה, לשם הזיזה אותו כדי שאור הירח לא ייגע בו בקרוב וירפא אותו – המעט שמצפונה הרשה לה לעשות.

פיקסי עדיין הייתה שם, אבל הפעם הלכה לצדה ולא לפניה. זה היה הפרט היחיד שניחם אותה בכול עסק הביש שהייתה תקועה בו כעת. מכול שאר הבחינות היא הלכה אחרי רעיון שהייתה בספק לגביו, בעולם עוין בכול דרך אפשרית, בלי חבריה מלבד פוקימון שרק עכשיו החלה לסמוך עליה, וכנראה תאבד גם אותה ברגע שתגיע להתעמת עם אחותה… אין ספק שאני בצרות גדולות, חשבה מונה.

ומעט בהמשך המערה, בדיוק כמו בכול פעם אחרת שחשבה על צרות, מישהי הופיעה מולה.

3 תגובות

  1. Hit Man

    אלכס אשכרה מאוהב בליזה. מטריד. אם יש מישהי שאני אוהב, לא הייתי מסכים לפגוע בציפורן מהאצבע שלה.

  2. Avatar

    אחלה פרק אבל למה לא להעיף את רוקסן מהתחלה אם כבר

  3. loozariyus

    פרק נהדר
    חבל לי שלא בדיוק יכולנו לראות איך ליזה ומונה היו לפני
    הייתי שמח לראות איך מערכת היחסים ביניהן הייתה לפני שהן הכירו את הפוקימונים שלהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.