דף הבית / יצירה / העולם של סילביאון / פרק 12: חברים בחווה / איידן סוייר

פרק 12: חברים בחווה / איידן סוייר

לפרקים הקודמים בסיפור:

https://www.pocketmonsters.co.il/?cat=17535

= = = = =

היא הביטה בפעם האחרונה אל הכחול העמוק האינסופי, על סירת מנוע קטנה ששטה מהעיר ליליקוב אל לב האוקיינוס. לאורך ההפלגה כולה המאמן שלה שמר אותה מחוץ לפוכדור, והיא נהנתה מתחושת החופש באוויר המלוח וברוח שהצליפה על פניה. היא לא ידעה עדיין שהוא עושה זאת משום שאלה הרגעים האחרונים שלהם יחד.

"בסדר, זה המקום", אמר לבסוף, "את מוכנה לצלול פנימה?"

הוא דיבר בשפה הטבעית שלו, שהייתה שונה כל כך מהשפה של כל שאר האנשים, שפה גרונית ונחצית בה הוא דיבר רק כשהיה לבד עם הפוקימונים שלו. היא הנהנה, ובכוחה הטלקינטי אספה בועת אוויר גדולה סביב הסירה, והם צללו. עשרות ואולי מאות מטרים אל קרקעית האוקיינוס, עד שמצאו את הלווייתן הענק השקוע בשינה עמוקה. לקחו להם שנים למצוא את המקום בו קיוגר הופיע בפעם האחרונה, אחרי עוד כמה שנים נוספות למצוא את מה שיאפשר להם להעביר אותו אל עולם התוהו. לדברי המאמן שלה, רק דבר אחד עוד היה חסר להם, אבל הוא עדיין לא סיפר לה מה בדיוק.

"עכשיו אנחנו צריכים את העמודים".

גם לזה היא הייתה מוכנה. הוא כבר עבר עמה על התוכנית לפרטי פרטים. היא השתגרה בחזרה אל המערה בה מצאו את שלושת עמודי האבן, לקחה אחד מהם והשתגרה עמו שוב, משתמשת בכוחה הטלקינטי להציב אותו על קרקעית הים. כך היא עשתה גם עם שני העמודים האחרים, עד ששלושתם היו מסודרים במשולש שווה-צלעות מסביב ללווייתן הענק.

"עבודה טובה", אמר המאמן, "נותר רק עוד דבר אחד".

היא הביטה בו במבט שואל.

"צריך להעיר אותו עם מתקפה חזקה מספיק".

זו לא תהיה בעיה. המומחיות שלה הייתה קרח, והיא הקפיאה את המים סביב הפוקימון האגדי, דוקרת אותו בזיזים חדים ומטיחה בו גושי קרח באלימות, אך לשווא – נראה ששום דבר לא מזיז לו. טוב, פוקימונים מסוג מים לא כל כך מושפעים ממתקפות קרח, ולכן היא ניסתה את הקרן העל-חושית שלה. קיוגר נשאר שקוע בתרדמה עמוקה.

"מזה חששתי", אמר, למרות שמטון הדיבור שלו היה ברור לה שידע שזה בדיוק מה שיקרה, "בפעם האחרונה היה צריך קרן-על כדי להעיר אותו. לאף אחד מהפוקימונים שלי אין מתקפה חזקה כל כך. נצטרך להתחזק עוד לפני שנעיר אותו. האנשים בעולם שלי ייאלצו לחכות עוד קצת".

זה לא אמור להיות נורא כל כך. למה זה נשמע נורא כל כך?

"ג'ינקס…"

זהו זה. היא ידעה לפני שאמר את זה.

"אני רוצה שתלכי לשם. הם צריכים לדעת שמישהו דואג להם, שיש להם תקווה, שכדאי שיתחילו כבר עכשיו להתכונן למים שיחזרו לעולם. למרות שאני מקווה שהם למדו לחיות בחברה קצת יותר מתפקדת מאז שאני עזבתי את העולם ההוא…"

ובתוך בועת האוויר שלהם הוא שירבט משהו על פתק, קיפל את הפתק והכניס אותו לתוך הפוכדור שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא מכניס לשם משהו שאינו היא, וגם הפעם הראשונה שהוא נתן לה את הפוכדור בידיה. בנוסף הוא נתן לה גם אבן קטנה.

"קחי את זה ותמצאי אנשים שעוד יש בהם אמונה".

ואז הוא חיבק אותה חזק. פרידה מפוקימון לעולם לא הייתה דבר קל, אבל רק פוקימון יכול לעשות את זה, משום שהסיכוי של אדם לשרוד בעולם ההוא קלוש. את ההוראות האחרונות שלו אליה הוא לא היה מסוגל אפילו לבטא בקול, אבל היא שמעה אותן היטב במחשבותיו: להשמיד את האבן שנתן לה.

כשהוא עלה אל פני הים והשאיר אותה לבדה, היא מיקדה את כוחותיה העל-חושיים במרכז האבן וביקעה אותה לכמה חתיכות. שער גדול נפתח בין העמודים, והיא נפלה פנימה יחד עם הלווייתן הגדול. הוא לא התעורר אפילו מהנפילה, וגם לא מהפגיעה בקרקע עולם התוהו, אבל יום אחד השער ייפתח שוב, ומתקפה חזקה מספיק תצא משם כדי להעיר את קיוגר ולהביא את המבול.

= = = = =

את כל זה מונה ראתה בתוך ראשה כאשר הביטה עמוק בעיניה של ג'ינקס, עמוק יותר משיכלה לדמיין. את מה שקרה אחר כך היא ידעה בעצמה, איך הגיעה לאבן-חול, שם העניקו לה את השם ונגארי מכיוון שאף אחד לא ידע את שמה האמיתי, על שם זוכת פרס נובל אפריקאית, אם כי עורה של ונגארי שלה היה שחור בהרבה. היא הייתה דומה כל כך לאדם, ומונה לעולם לא הייתה מעלה את דעתה שהיא בעצם קרובה יותר לאיוים. זה היה כל כך הרבה מידע לעכל, ומונה התיישבה על סלע גדול ופלטה אנחה עמוקה.

"טוב", הצליחה לומר, "זה מסביר הרבה".

= = = = =

לרכוב על אופנוע לא היה קשה הרבה יותר מלרכוב על אופניים, לפחות לא כשהכביש ריק לחלוטין מכול תנועת כלי רכב שעלולה לגרום תאונה קטלנית. הערב כבר ירד כשליזה הגיעה אל היישוב הקרוב ביותר ממזרח לכפר הנשרים. כמו במקומות אחרים, גם כאן שעות הערב המוקדמות היו הזמן שבו כולם יוצאים מהבתים אל הרחוב, וליזה עצרה ליד קבוצה של כמה אנשים בשנות הארבעים לחייהם שנראו לה רציניים. ליזה פתחה את מגן הקסדה שלה, אבל החליטה שלא להסיר אותה לחלוטין כדי לא לחשוף את הקרחת שלה בשלב זה.

"שלום", אמר אחד האנשים, "לא מגיעים אלינו הרבה אורחים".

"מה שם המקום הזה?" שאלה ליזה.

"ברוכה הבאה לחווה הצהובה".

ליזה הביטה סביבה. שדות לגידול מזון אמנם היו בכול יישוב, אבל החווה הצהובה באמת נראתה יותר כמו מקום שמוקדש כולו לכך, עם בתים פשוטים יותר ובלי סימנים תרבותיים מיוחדים, ומנגד – צמחים ענקיים שנשאו פירות וירקות בכול הצבעים, צהובים ואדומים וסגולים, את חלקם ליזה אפילו לא הכירה בשם. היו שם אפילו עצים גדולים כל כך שהצלו על חלק מהבתים. אישה בעלת תלתלים ארוכים ושמלה בשלל צבעים ניגשה אליה בחיוך והציעה לה פרי קטן וצהוב.

"אפשר להציע לך תמר?"

"תודה רבה".

לליזה היה נדמה שהיא שמעה על הפרי הזה בילדותה, אבל מעולם לא טעמה אותו. כדי לאכול כמו שצריך היא הורידה את הקסדה לחלוטין. לתמר היה מרקם מוזר, אבל טעם מתוק יותר מכול פרי באבן-חול.

"אם לא אכפת לך שאני שואלת, השיער שלך…"

"אין לכם מה לדאוג", אמרה ליזה, "כן, באתי בשם הקיסרית איליה קפיטולינה להציע לכם להצטרף אלינו. אבל עם פירות כאלה, לחווה הצהובה יהיה מקום של כבוד באימפריה".

אנשי החווה כבר לא חייכו. אלה מהם שישבו קמו מהמקום. פיקסי התייצבה מולם.

"שמענו על הקיסרית שלך. אנחנו לא רוצים אנשים כמוך שייקחו לנו את כל מה שבנינו כאן".

"אתם לא מבינים…"

"אנחנו מבינים טוב מאוד".

פיקסי הביטה בהם בעיני הבובה שלה, מנסה למנוע פגיעה בה ובמאמנת שלה, אבל עלי-תער פגעו בה מאחור ועילפו אותה. הליפיאון של החווה הצהובה הגיע למקום.

"בסדר. אז אני אסע מכאן…"

אבל היא הייתה מוקפת. לא היה לה לאן לברוח.

"בבקשה תבינו, אני רק השליחה".

"את עדיין אחת מהם, ולהשאיר אותך בחיים יהיה נדיב מדי אפילו בשבילנו".

אפילו בשבילם? אפילו אבן-חול היו נדיבים יותר, הם השאירו בחיים את אלכס. מצד שני, לולא היו עושים זאת, אולי המצב שלהם היה הרבה יותר טוב היום, שלא לדבר על כפר הנשרים.

= = = = =

שעה מאוחר יותר, ליזה הייתה כלואה בצריף קטן, בנפרד מפיקסי. בחלון היחיד שהשקיף החוצה היא יכלה לראות כמה מתושבי החווה הצהובה, וביניהם האדם שבירך אותה לשלום מוקדם יותר, קושר לענף של עץ גבוה חבל עם לולאה בקצה. ליזה כבר התחילה לחשוב שיותר גרוע מזה לא יכול להיות – ואז הגיעו שתי דמויות חדשות לחווה.

"יש לנו הרבה אורחים לא צפויים היום", ציין.

"אני רואה שאתם עסוקים", אמרה מונה, "מקווה שאני לא מפריעה".

"בכלל לא. את נראית בסדר גמור, אבל תסלחי לנו שאנחנו לא במצב רוח לארח".

"אני לא מצפה שתארחו אותי. באתי אליכם עם בשורה, ואני חושבת שחשוב מאוד שתשמעו אותה".

כולם הפנו אליה את תשומת לבם. האיש שתלה את החבל הפסיק את מלאכתו וירד מהשולחן שעמד עליו.

"המים עומדים לחזור לעולם בקרוב", אמרה מונה.

"מה זאת אומרת?" שאלה האישה שהגישה לליזה את התמר.

"בדיוק מה שזה נשמע. בשבעה-עשר יום לחודש יתעורר מתרדמתו יצור שיציף את העולם במים, בדיוק כמו זה שייבש את כל המים. ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים נפתחו, ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה!"

"את נשמעת מטורפת כמעט כמו הבחורה ההיא שבשבילה אנחנו תולים את החבל הזה".

"אני ראיתי אותו. הוא נראה כמו לווייתן ענק, ובקרוב יגיע גם מה שיעיר אותו. ובקשר למי שאתם תולים עבורה את החבל, אני מציעה לכם לחשוב אילו מין אנשים אתם רוצים להיות כשהעולם יחזור לקדמותו. האם כל אחת ואחד מכם יכול לחיות בשלום עם הידיעה שהוצאתם ילדה להורג בלי משפט?"

לרגע אחד הם רק הביטו זה בזה, עד שהגבר דיבר.

"מי אמר שזאת ילדה?"

"אני במקרה יודעת על מי מדובר".

"אם כך, מי אמר שאתן לא משתפות איתה פעולה?"

"יש לנו שיער ואת כל האצבעות שלנו. זה מספיק טוב בשבילך?"

"לא, זה לא מספיק טוב בשבילי. אולי אתן עובדות בשבילם וקיבלתן אישור להיראות נורמליות כדי לרגל? לא צריך להיות גאון כדי לחשוב על זה. חוץ מזה, למה החברה שלך לא אומרת מילה?"

"היא לא מדברת".

"כל העסק הזה נראה לי חשוד", אמרה האישה המתולתלת, "תישארי כאן עד שנבהיר את העניינים".

"תאמינו לי או לא, נתתי לכם חומר למחשבה. אני מאוד מעדיפה לא לסכן את עצמי. מקווה שתגיעו לאותה מסקנה בקשר לילדה המסכנה שכלאתם".

"אין לך ממש ברירה…"

הגבר פשט את זרועותיו קדימה, אבל באותו רגע, שתי הנשים נעלמו באוויר. אנשי החווה הביטו סביבם, אבל הן פשוט לא היו שם עוד.

"לא דמיינתי את זה, נכון?"

כל מה שקרה שם היה רחוק מכדי שליזה תוכל לשמוע. אבל אחרי שמונה וונגארי נעלמו ועוד מילים הוחלפו בין האנשים הנותרים, הגבר שכלא אותה התקרב שוב אל הצריף שלה.

"החלטנו לדחות את ההוצאה שלך להורג. תשני טוב, כי מחר בבוקר נערוך משפט, וכדאי שתחשבי מה יש לך לומר להגנתך".

= = = = =

לדחות את ההוצאה להורג. לא לשקול, אלא לדחות. ליזה לא הייתה שקטה ולא הצליחה לישון טוב בכלל, וכבר הייתה ערה כשהשחר עלה והיא נלקחה אל העץ הגבוה, היכן שחבל התליה כבר היה מוכן. כל זה לא היה מעודד בכלל.

"מה שמך?" שאלה האישה המתולתלת.

"ליזה מאבן-חול".

"האם את שייכת לאנשיה של איליה קפיטולינה?"

"כן, אבל…"

"האם באת לכאן כדי לנסות לשכנע אותנו להצטרף אליה?"

ליזה בכלל לא הרגישה שהיא במשפט, אלא בחקירה צולבת.

"כן, וכמו שאמרתי…"

"מה היינו צריכים לעשות כדי להצטרף, ומה היה קורה לנו אם לא היינו מצטרפים?"

"איזה מין משפט זה?! מותר גם לי להשמיע את הצד שלי?"

"בבקשה, דברי".

ליזה הביטה סביבה בעיניים פעורות ובנשימות קצרות. לא היה לאן לברוח, וגם פיקסי לא נראתה בשום מקום.

"אני שליחה של איליה קפיטולינה ועובדת לבד. אף אחד לא יודע שאני כאן. אני חושבת שעשיתם עבודה מצוינת עם החווה שלכם, חבל לי לראות אותה נהרסת, ואם תתנו לי ללכת, אדאג שאף אחד לא ידע עליה ולא יתקרבו אליה".

"הבנתי", התערב הגבר, "אם את מציעה לנו עסקה, סימן שאין לך שום דבר לומר להגנתך".

"אני באמת לא רוצה שתיפגעו!"

"ואם אף אחד לא יודע שאת כאן, איך זה שכבר אתמול הגיעה הנה מישהי בעקבותייך? יכול להיות שכבר עכשיו החברים שלך בדרך אלינו!"

"נכון מאוד!" נשמע קול חדש.

כולם הביטו לעבר שני גברים, אלכס ונמרוד, שיצאו בין העצים יחד עם ארבעה פוקימונים מוכנים לקרב.

"אלכס! אבל איך…"

"יש רק כביש אחד שמוביל מזרחה מכפר הנשרים. חבל שהבטחת להם שלא נדע על החווה הזאת, קל מאוד למצוא אותה".

"נעשה אתכם עסקה פשוטה מאוד", המשיך נמרוד, "תחזירו לנו את החברה שלנו, ובתמורה ניתן לכם הזדמנות להצטרף אלינו כמו כל יישוב אחר. לעומת זאת, אם תניחו עליה אפילו אצבע, נחריב את החווה שלכם עד היסוד, ואני חושב שכולנו נסכים שזה יהיה חבל".

"תקשיב טוב, גם אנחנו יודעים להילחם…"

"אתם מוזמנים לנסות. אולי אפילו תנצחו. אבל אני מבטיח לכם שהנזק שייגרם למקום הזה יהיה כל כך קשה, שתצטרכו לטעת הכול מההתחלה, ורבים מכם יגוועו ברעב".

אנשי החווה הצהובה התאספו להתייעץ ביניהם. בסופו של דבר אמרה האישה המתולתלת:

"אם נצטרף אליכם, לא תכריחו אותנו להטיל מום בעצמנו?"

"אם תבחרו להישאר כאן בתור עבדים, לא".

"אם כך, זו התשובה שלנו".

היא הרימה אצבע אחת באוויר, ואז נגעה בה בכתפה של ליזה.

= = = = =

המשאית של איליה קפיטולינה התרחקה מחורבות האדמה הפצועה שהייתה פעם החווה הצהובה, וליזה הביטה לאחור בלב כבד. נמרוד נהג, ובתא המטען ישבו ליזה, אלכס והפוקימונים, יחד עם כמה חופני פירות שהצליחו לחלץ מן ההריסות, וגראודון גלש על האדמה בעקבותיהם. את פיקסי הם מצאו במהלך הקרב, אחרי שהתא שהוחזקה בו נחרב בידי גראודון.

"ליזה, אל תעשי את זה שוב, טוב? הפחדת אותנו למוות".

"אתה רצית שאני אהיה שליחה. זה בסך הכול מה שניסיתי לעשות".

"יש דרכים לעשות את זה! תודיעי לאן את נוסעת, תדאגי שיהיו אתך מאמנים עם פוקימונים במרחק בטוח, ובטח ובטח שלא תתקפי אותי לפני שאת יוצאת!"

ליזה משכה באפה.

"חשבתי שאם אני אצליח, תבין מה אני שווה".

"זה מה שניסית להוכיח?" אלכס התנשם, "ליזה, אף אחד לא מצפה ממך לדברים כאלה. את חברה ואת אחת מאיתנו, זה כל מה שחשוב".

ליזה רצתה לענות, אבל לא ידעה מה. היא מעולם לא שמעה מילים כאלה בעבר, והייתה לה הרגשה שכול ניסיון שלה להסביר את עצמה רק יציג אותה כקטנה וחלשה יותר, וזה משום מה ירגיז את אלכס. לכן היא רק נשענה על כתפו, והוא חיבק אותה ביד עם שלוש אצבעות. פיקסי הצטרפה אליהם והתכרבלה על ברכי שניהם.

לפתע המשאית עצרה, והם שמעו את הדלת נפתחת, יחד עם עוד רעש תיפוף מוזר על גג המשאית.

"נמרוד?" קרא אלכס, "מה קורה שם?"

"אני חושב שכדאי שתצאו…"

"למה? מה יש?"

"פשוט… בואו, טוב?"

הם קמו ממקומם ואלכס הסיט את היריעה הכבדה שסגרה את תא המטען. גם לבו וגם לבה של ליזה החסירו פעימה למראה הגשם המטפטף על אדמת המדבר.

4 תגובות

  1. Avatar
    מולגי עם גשמים

    אז ונאגי בסופו של דבר כן פוקימון, זה אכן מסביר הרבה.

    לנושא אחר, נראה שליזה עדיין רואה את עצמה כחלק מאיליה קפיטולינה…

    לנושא אחר אחר, קיוגר מגיעעעעעע!

  2. Hit Man

    כמה מעוותים האנשים בעולם הזה שג'ינקס נראית כמו אדם נורמלי? האם החסך במים שינה להם את הצורה עד כדי כך?

    יש! גשם!!!

  3. Avatar
    גראולית׳ החמוד

    סוף כל סוף גגגגגגגגששששששםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  4. Avatar

    טוב אז יורד גשם הידד ואני חושב שקיוגר ירצח את גראודון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.