הציור הוזמן בעת ההרשמה שלכם לסיפור ולכן מופיעות פה כל הדמויות שנרשמו באותו הזמן.
בעתיד, אם מישהו יתבלט מעבר לרגיל, או יעלם באופן קבוע, נזמין ציור עדכני אותי.
מקווה שתהנו מהציור ומהפרק.
= = = = =
רייס: "אני לא מבין מה אני צריך לעשות כדי להופיע בסיפור הזה? רבאק, אני משקיע את כל כולי וכל מה שנותנים לי לומר זה מילה פה או מילה שם. ולא תגידו שאין לי סיפור חיים מעניין. כאילו, אם זו הייתה תוכנית ריאליטי, ממזמן היו מקבלים אותי, נותנים לי במה והייתי הכוכב הראשי. הרי אני גם בן 16, גם גיי – ובואו נודה בעובדה הזו, כל השואו-ביזנס הם גייז, אני גם תחרותי, גם נלהב, גם טוב לב, גם מגושם, גם ציני, גם יש לי הפרעת קשב וריכוז וגם ההורים שלי מתו. מי לא אוהב סיפור "סינדרלה" כזה? תגידו לי, מי? אני שואל אתכם, כן, אתכם, מה ילד גיי, בן 16, יתום משני הוריו צריך לעשות כדי להופיע בסיפור המזורגג הזה?"
שון: "רייס, הכל בסדר שם? אתה מדבר לעצמך בשירותים כבר שעה שלמה, יש לנו אנונים לתפוס. אתה מוכן להפסיק להטריל את הסיפור כמו איזה אבא קריר, לצאת מהאסלה ולבוא כבר?"
רייס יצא מהשירותים וראה את שון ואת ליו מסתכלים עליו.
רייס: "אפשר לעזור לכם? מה אתם מסתכלים עלי ככה? אתם רוצים תמונה?"
ליו: "אתה צריך עזרה, בן אדם. אבל לא מאיתנו, ולא מאיש מקצוע אחד. אתה צריך צוות שלם של מטפלים, דוקטורים, פסיכולוגים, אנשי מקצוע, שישבו עליך יום ולילה, יבחנו אותך, יסתכלו עליך, יראו מה לא בסדר איתך ואולי יום אחד הם יגלו מה לא בסדר איתך".
רייס נפנף את מילותיו של ליו בביטול – "מה אתה מבין? אתה אוטיסט בתפקוד נמוך".
ליו: "זו הייתה טעות הקלדה, אני רק אוטיסט! תחזור בך עכשיו!"
שון: "אפשר להפסיק עם השטויות האלה? יש לנו סיפור לספר".
ליו ורייס הסתכלו אחד על השני, הבינו שהם עשו פדיחה של החיים שלהם, הם לחצו ידיים והתחילו במסע שלהם לעבר האנונים.
= = = = =
ג'ייס נעמד מול אוניקס הענקי, מתקפת קרן העל הצטברה בפיו, הוא כלוא מכל עבר, מאחוריו קיר ענקי של סלעים שלא מאפשר לו לברוח, מלפניו אוניקס מהגדולים והמרשימים שאי פעם ראה, הפוקימון שלו אלקזם מעולף בפוקדור, והוא חסר אונים.
לפתע נשמעה צפירה.
דעתו של האוניקס הענקי הוסחה והוא הסתובב לאחור. ג'ייס ניצל את ההזדמנות הזו, פילס את דרכו בין מלכודת האבנים לבין גופו של אוניקס, עבר בקושי במרווח שהיה שם ורץ כל עוד נשימתו באפו. הוא רץ במשך שעות. מעולם הוא לא רץ ככה. הוא גם לא ידע שהוא מסוגל לרוץ באופן הזה. ברגע מסוים, גם אחרי שהרגיש שהסכנה חלפה, הוא רץ ורץ. הוא הרגיש חזק כמו רמבו, מהיר כמו יוסיין בולט, בלתי מנוצח כמו צ'אק נוריס ואז הוא פגע במשהו, נפל לאדמה ואיבד את ההכרה.
"אתה בסדר?" הוא שמע קול נשי לאחר זמן מה.
"כן, מה קרה?"
"רצת כמו איזה אלפקה במרחבים, לא הסתכלת לאן אתה רץ ונתקעת בעץ".
"אה", ג'ייס הרגיש את הלחיים שלו בוערות. הוא הרגיש מטומטם.
"אין לך מה להרגיש נבוך, אתה בין ידידים", נשמע הקול הנשי שוב.
"מי את?"
"שמי מוניקה".
"אה", הוא התיישב וראה מאמנת פוקימונים יפייפיה עם שיער כחול, עיניה בצבעים שונים והיא לבושה במה שנראה כמו שמלת ערב סקסית במיוחד.
"ככה את יוצאת למסעות שלך?" הוא שאל בתדהמה.
"יש לך בעיה עם איך שאני נראית?" היא שאלה וכעס היה בטון הדיבור שלה.
"לא, לא, אין שום בעיה, למעשה אני במינוס של בעיה, אני ובעיות זה שני דברים שונים, אם היה צריך לחבר בין שני מילים לא קשורות, אז אני ובעיות היינו הדוגמה המושלמת לזה".
"טוב, תסתום את הפה, אני לא צריכה את זה עכשיו", אמרה בקוצר רוח.
"מה קרה?" שאל בטון מתעניין כשראה אותה לראשונה בבירור מאז שחזר להכרה.
"אני מודאגת", ענתה מוניקה.
"אני אהיה בסדר", הוא הרגיע אותה.
"לא לך, יא אורנגורו מצוי, לריי, אני דואגת לריי".
"ריי?" ג'ייס הרים את גבותיו בהפתעה – "אבל חשבתי שאת לסבית".
היא הסתכלה עליו וכעס רשף בעיניה – "זה לא כזה פשוט כמו שאתם הבנים חושבים".
"אז למה לא תלכי לכפר ותראי מה שלומו", הציע ג'ייס.
"זה בדיוק…"
ואז נשמעה צפירה. היא מילאה את כל האיזור. זו הייתה צפירה מלאכותית.
"זה לא נשמע כמו משהו טוב", סיכם ג'ייס, "אולי אנחנו בסכנה".
מוניקה התחילה לאסוף את דבריה ולהתקפל.
"לאן את הולכת?" הוא שאל.
"לכפר", היא ענתה. "אתה בא?"
= = = = =
"רודורן, צא", אמר אלון. פוקימון עם אף ענקי יצא מהפוקדור, הסתכל מסביב ואז הפנה מבט למאמן שלו.
"אני לא יודע לאיפה צ'ארלי נעלם, אני חושש שהדרך הזו מקוללת, רודורן. קודם ניסן נעלם, ועכשיו צ'ארלי נעלם, אולי להסתנן לצוות פנינה זה לא כזה קל כמו שהפרופסור חושב".
"אתה בהחלט צודק", נשמע קול לא מוכר.
"מי אתה?" שאל אלון ורגליו רעדו בפחד.
"בצוות פנינה קוראים לי אזולאי, אבל אתה יכול לקרוא לי עומר". האדם שדיבר נחשף מול אלון, הוא היה לבוש בגופיה בצבע חאקי, מכנסיים 3/4 כחולות, מגפיים צבאיות, ומסכת פוקימון שהסתירה את שערו הכחול שהיה אסוף בקוקו.
"אני לא מפחד ממך", אמר אלון וקולו נשבר.
"אני לא מאמין לך, צא אמבריאון, ותעלים אותו כמו שהעלמת את צ'ארלי ואת ניסן".
הפוקימון השחור זהר בצבע כחול בוהק, מבטו של אלון היה מהופנט, הוא ידע באיזו מתקפה מדובר, רק שלא זכר איך קוראים לה. הפוקימון זינק במתקפת משחק מלוכלך ואז נהדף הצידה בעוצמה, מתרסק על סלע שהיה באיזור ונפגע.
"מה זה?" נשמע קולו המופתע של עומר.
"ברוך הבא לליגה של הגדולים", ענה אלון לאחר שהבין שהפוקימון שלו הציל אותו.
"אני לא מבין, מאיפה אתה יודע להילחם? ומה זה הפוקימון הזה בכלל?" שאל עומר וקולו לחוץ.
"זה רודורן שלי", ענה אלון, "נעים להכיר".
עומר הושיט את הפוקידע שבידו, וכיוון אותו לעבר רודורן, הקול שיצא משם היה ברור והחלטי – אין מידע על הפוקימון הזה.
"מה זאת הקוסמות הזו?" שאל עומר ופחד התחיל להשתלט עליו.
"זו לא קוסמות, זה הפוקימון שלי והוא יותר טוב מכל מה שיש לצוות פנינה להציע! רודורן, תקוף אותו עם הארה!" פחד עזב את אלון וביטחון התחיל לנסוך בו.
"הארה? זו לא מתקפה אמיתית, אין את זה בפוקידע שלי", אמר עומר והתחיל להקליד את האותיות ה-א-ר-ה בפוקידע שצוות פנינה הפקיד בידיו. גם הפעם התשובה הייתה – אין מידע על המתקפה הזו.
כשהוא הרים את ראשו לשדה הקרב, הוא ראה אור לבן מתאסף סביב ראשו של הפוקימון המוזר, שמעולם לא ראה בחייו, ואז האור נכנס לתוך הפוקימון ומיד לאחר מכן האור השתגר לעבר אמבריאון השחור שלו, וגרם לו לקרוס על האדמה, מחוסר הכרה.
"חזור אמבריאון!" פקד עומר והתחיל לברוח מהמקום. "אתה עוד תשלם על זה!"
"לא נראה לי", אמר אלון.
אלון ניגש אל רודורן וליטף אותו על הראש – "היית מעולה". באותה שנייה אור נוסף התחיל להתאסף סביב הפוקימון, והפעם לא רק סביב ראשו, אלא סביב כל גופו. הוא עלה מעט מעל הקרקע והתחיל לרחף באוויר, כשנחת בחזרה לאדמה, הוא כבר לא נראה אותו דבר. הוא היה מפותח יותר.
פוקימון אייל אצילי נגלה לעיניו של אלון, ענפים שזורים בפרחים ורודים עטפו אותו מכל עבר, מבטו רך אך בוטח, הוא ניגש למאמן שלו, התלטף עליו עם הקרניים הענקיות שלו ואז הרים את ראשו לשמיים ופלט את שמו.
"התפתחת". אמר אלון בתדהמה.
הפוקימון התחיל לפסוע באופן אנרגטי אך רגוע, בצעדים שווים ומלאי ביטחון, כאשר הרגליים שלו משמיעות קליקים שנשמעו כמו מנגינה. הוא הלך כמה מטרים, רחרח סלע שהיה באיזור, ואז הניף את גופו האלגנטי והתרומם לשתי רגליו האחוריות. כשסיים, הסלע שהוא נשען עליו נהדף אחורה באלגנטיות, חושף פתח תת קרקעי וסולם. אלון ניגש לשם, הסתכל בבור החשוך ושאל – "מה זה?" הפוקימון הרכין את ראשו, הפרחים שעל קרניו התחילו לזהור והאירו את החשכה שהשתררה שם. בתחתית הבור היה מצוי אדם קשור, עיניו מכוסות ופיו עטוף בדבר כלשהו. זה היה ניסן.
= = = = =
"וככה קיבלתי את הטחור האחרון שלי", סיכם רוברט.
רוקי ישב שם והסתכל עליו במבט נדהם.
"סיפור טוב, הא?"
רוקי לא הגיב.
"טוב, הזמן לכיף והנאות נגמר, אני צריך את העזרה שלך, רוקי", רוברט אמר ויצא מהחדר, מה שאילץ את רוקי ללכת אחריו. "אז אתה מבין, הפרופסור שלנו היה צריך לעשות כמה תחבולות לפני שהגענו לפה, אתה יודע, כדי להגן על אנשי הכפר. אז הוא מיקם מספר קופסאות שחורות ברחבי המחוז ובכל שעת צרה או סכנה, הן משמיעות צפירה, בדיוק כמו זו של יום העצמאות או יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אתה מישראל?" שאל רוברט.
"קנטו", מלמל רוקי.
"טוב נו, אף אחד לא מושלם", פטר אותו רוברט והמשיך לדבר – "אז מלבד הקופסאות האלה, הוא הציב מלכודות בגבולות הכפר, אתה יודע, כדי להגן על אנשי המקום. חלק מהמלכודות האלה הן גדרות תיל, וחלק זה שוחות עמוקות וחלק זה כדורי נפץ מתפוצצים, כמו שדה מוקשים. אתה יודע מה זה מוקשים?"
"לא", מלמל רוקי.
"טוב נו, לא מצפה ממישהו שלא היה בישראל לשרת בצבא", פטר אותו רוברט והמשיך לדבר – "אז לפעמים זה שומר על אנשי הכפר, אתה מבין, ולפעמים זה גם פוגע בפוקימונים חסרי אשמה וזו הסיבה שאני רציתי אותך. הכוח שלך. תסתכל על עצמך. תראה איזה שרירים יש לך, אתה כמו ארנולד שווצנ-פגר – או איך שלא קוראים לו. בכל מקרה, יש לנו פה 3 וורמפלים שנתקעו בגדר ואני צריך שאתה תקרע אותה לגזרים עם הידיים המרשימות שלך ותשחרר אותם לחופשי. בסדר?"
רוקי לא אמר מילה. הוא ניגש לגדר, תפס אותה בידיו החשופות, קרע אותה לגזרים ושחרר את הוורמפלים שהיו תקועים שם. אחד מהם ברח בשנייה שהוא שוחרר, לעבר ההרים שהקיפו את הכפר. השניים האחרים נותרו שם, הסתכלו על הר האדם שהציל אותם כרגע, אחד מהם ניגש לרוקי וליקק את ידיו המדממות.
"נראה לי שהוא רוצה להיות איתך", אמר רוברט.
רוקי הרים את הפוקימון הקטן כך שהיה בגובה העיניים שלו. הוא הסתכל עליו במבט הסתמי שלו והפוקימון חייך בתגובה.
"מה נעשה עם השני?" שאל רוברט והרים אותו.
"אתה", מלמל רוקי.
"אני?" שאל רוברט. לא מספיק יש לי את מה שמו, נו, איך קוראים לו, וואי, שכחתי את השם שלו".
"לוטאד".
"כן, תודה, לוטאד, רץ בכל רחבי הכפר, עושה שטויות ומתלהב, עכשיו אני צריך לדאוג בגילי, במעמדי, במצבי, לעוד פוקימון תינוק?" רוברט חיכה לתשובה.
"כן", מלמל רוקי.
"טוב, שכנעת אותי", חייך רוברט ושניהם חזרו למרפאה.
= = = = =
"סתמו את הפה רגע, יש לי הפתעה ממש טובה בשבילכם היום", אמר יויו וניסה להשתלט על הקהל שהצליח לאסוף סביבו. הרבה אנשים כבר לא יצאו מהבקתות שלהם, כי הם ידעו שהוא כל יום בשעת צהרים אוסף אותם לכיכר המרכזית ומנסה לבדר אותם. וכשהם לא ענו לדפיקה בדלת, בהרבה מאוד מהפעמים, הם היו צריכים לברוח מהחלון האחורי ולפגוש את בוביטון הפלריאון, ולהיכנע למתקפות האש שסגרו עליהם מכל עבר והובילו אותם לכיכר המרכזית.
"אז היום אין לי בדיחות, אבל יש לי מופע נהדר בשבילכם", אמר יויו והתחיל במופע.
הוא הוציא חישוק שהוא בנה מהגדר המערבית, והרים אותו באוויר. פלריאון ניגש לבמה, זינק בחישוק ונחת בצד השני. אנשי הכפר התחילו להתרשם לטובה.
"איך זה היה?" אמר יויו וקיבל בהנאה מחיאת כף אחת מהקהל. "שננסה משהו מסוכן יותר?"
פלריאון הצית את החישוק שעלה כעת באש, וקפץ בתוכו שוב. הפעם יותר מחיאות כפיים בודדות נשמעו.
"אתם בטח חושבים שזו לא חוכמה, הוא פוקימון אש, הוא לא יכול להיפגע מאש, נכון?" שאל יויו את הסובבים אותו וכולם הנהנו לחיוב. "אז בוא נגדיל את הסיכון. פטריק, בזמנך החופשי".
אושוואט עלה לבמה, נעמד מול הקהל והשתחווה, הוא צעד כמה צעדים לעבר המאמן שלו והשתחווה אליו, הוא ניגש לבוביטון הפלריאון והשתחווה אליו ואז הוא פתח את הפה שלו, ובלע אותו בבת אחת. כל אנשי הכפר היו בתדהמה. חלק היו נראים על גבול המזועזעים. יויו חייך לכל עבר ואמר – "זה לא הסוף, גבירותי ורבותי. פטריק – מתקפת התזה".
אושוואט הרים את ראשו לשמיים ואז פתח את פיו וזרנוק של מים יצא מפיו כאילו היה מזרקה. אחרי כמה רגעים פלריאון יצא מהפה שלו ודילג על זרמי המים שאושוואט הוציא מפיו. הפעם הקהל היה באקסטזה, הם נעמדו על רגליהם, מחאו כפיים במלוא הכוח וחלק אפילו שרקו מרוב הנאה.
יויו סימן לפוקימונים שלו להירגע, לגשת אליו ושלושתם השתחוו בפני הקהל המריע.
"ועכשיו אני רוצה להזמין את חבר שלי – נרקיס".
מחיאות כפיים פחות סוערות נשמעו.
נרקיס עמד על הבמה, היה ברור לכולם שהוא לא רגיל לעמוד מול קהל ולהופיע, אבל הוא ראה את יויו בצד הבמה, קורץ לו ומסמן לו 2 אגודלים.
"שלום, אני נרקיס ואני רוצה להזמין אתכם לקטע שלי במופע", הוא אמר בביישנות. "אני רוצה לשאול אתכם הקהל… איזה פוקימון אתם חושבים שהוא הכי חזק?"
מלמולים נשמעו מהקהל. הראל שישב בקהל אמר לפתע – "ארכיאוס". כל הקהל השתתק.
"כן, ארכיאוס", אמר אחד מאנשי הכפר.
"ברור שארכיאוס", אמרה אחרת.
"אין עוד מלבדו", הסכימה איתה החברה שלה.
"הוא פוקימון האל", אמר ילד אחד.
"אנחנו מאמינים בו ומתפללים אליו", נשמע עוד קול.
"ומה אם אגיד לכם שאני… אני… אני… " גמגם נרקיס. הוא הסתכל לעבר יויו שעמד שם עם ידיים שלובות וחיוך ענקי על הפנים. יויו הגה בשפתיו – "יש לך את זה".
"מה אם אגיד לכם שאני תפסתי אותו?" אמר נרקיס בביישנות.
"אין סיכוי", אמר אחד מאנשי הכפר.
"אתה משוגע", הסכימה השנייה.
"את ארכיאוס?! על מי אתה עובד?" הסכימה איתה חברה שלה.
"אתה שקרן", אמר הילד קטן.
נרקיס ניגש למרכז הבמה, שלף את הפוקדור שלו מהחגורה והרים אותו לשמיים. "בכוח שניתן לי על ידי הפרופסור, ובכישורי האימון המדהימים שלי כמאמן פוקימונים, אני הלכתי למקום שבו אף אדם אחר לא צעד בו ותפסתי את הפוקימון החזק ביותר בעולם".
הראל גם התחיל להיראות ספקטי – "אחי, אני הייתי איתך כל הזמן, אין מצב שתפסת ארכיאוס".
אבל לפני שהראל סיים את דבריו, נרקיס הורה לפוקימון שלו לצאת מהפוקדור.
המולה ורעש נשמעו מכל עבר, אנשים רצו לכל עבר כאילו פיגוע התרחש באיזור, כיסאות עפו, אנשים נדחפו, וכאוס השתלט על המקום. ארכיאוס הופיע במלוא תפארתו על הכיכר המרכזית. בוביטון הפלריאון מנע מהאנשים לברוח יותר מדי רחוק בכך שהוא שיגר את מתקפת עיגול האש שלו שסגרה אותם יחסית די קרוב לכיכר המרכזית. נרקיס אמר להם – "הכל בסדר, הוא לא יתקוף אתכם, הוא רק פוקימון". אנשים התחילו למלמל כל מיני דברים.
"איך הוא עשה את זה?" אמר אחד מאנשי הכפר.
"אני בשוק, אני בהלם, אני ה-מו-מה", אמרה אחרת.
"זה ליטרלי ארכיאוס", הסכימה איתה החברה שלה.
"אני עומד להתעלף", אמר ילד אחד.
"איך הצלחת לעשות את זה, אחי?" שאל הראל.
נשמע קול נפץ חזק ואז ארכיאוס נעלם ובמקומו עמדה מוניקה.
כולם התחילו להירגע, הם התקרבו לכיכר המרכזית, סידרו את הכיסאות והתיישבו במקומות שלהם. "איפה ארכיאוס?" שאל הילד הקטן.
"הוא בחזרה בפוקדור שלו", ענה נרקיס. יויו צחק מרחוק.
"ומה היא תעשה?" שאל אחד מאנשי הכפר.
"היא תנשק אותך", אמר נרקיס.
"אבל חשבתי שהיא לסבית", אמרה אחרת.
"כן", הסכימה איתה חברה שלה.
מוניקה ניגשה אל הזקן באיטיות, פילסה את דרכה בין אנשי הקהל, התכופפה אליו במין פיתוי והושיטה את שפתיה לנשיקה. אז נשמע קול נפץ חזק והוא נישק את התחת של סקאנטנק.
כולם נחרו מרוב צחוק. חלק נפלו מהכיסאות שלהם. האיש השתעל ונחנק ולקח לפחות שעה להרגיע את כולם. לבסוף נרקיס עלה שוב לבמה, שלף מהפוקדור שלו את זורואה ואמר – "אני רוצה להודות לכם על האפשרות להופיע מולכם ואת מחיאות הכפיים שלכם אתם מוזמנים לתת לפוקימון שלי".
הקהל נעמד על הרגליים ומחא מחיאות כפיים סוערות לזורואה שנראה נבוך ומאושר בו זמנית.
= = = = =
בסוף המופע הפרופסור ניגש אל הראל ושאל אותו – "אתה יודע איפה ריי?"
הראל חשב על זה ואמר: "לא".
הפרופסור היה נראה מודאג. "אני לא מוצא אותו כל היום".
לפתע נשמעה צפירה. הפרופסור הסתכל לשמיים, ראה שהם מתחילים להיות קודרים ואז הוא רץ משם. הראל הסתכל לשמיים ולא הבין מה הוא רואה. אנשים התחילו לנוע לעבר הבקתות, נכנסו אליהן ונעלו את עצמם בתוכן.
מוניקה נכנסה בשערי הכפר וניגשה לכל מי שהיא רק יכלה: "היי, ראית את ריי?", "תגידו, ראיתם את ריי?", "מישהו ראה את ריי?" אבל כולם היו עסוקים בלברוח מהצפירה.
רוברט יצא מהמרפאה ואמר – "מה הפעם?" וורמפל שלו ישב לו על הכתף.
מוניקה ניגשה אליו, ושאלה אותו – "תגיד, ראית את ריי?"
"לא".
"אני חושבת שמשהו רע עומד לקרות", מוניקה התוודתה.
"אני לא יודע מה הצפירה אמורה להודיע, הפרופסור לא אמר לנו כלום לגבי זה", אמר רוברט. "אה, הנה פרסיבל, אולי הוא יוכל לעזור לנו".
אדם מבוגר נכנס בשערי העיר, כולם נעצרו במקום, הסתכלו עליו כאילו היה המשיח שלהם, ונרגעו. מאחוריו השתרך לו פוקימון ענקי, מגה וינאזור, שעדיין לא חזר לצורה המקורית שלו. הכוח שקרן משניהם היה בלתי ניתן להכחשה.
"פרסיבל ידידי", אמר רוברט והושיט יד ללחיצה.
"רוברט חברי", ענה פרסיבל ולחץ את ידו.
"אתה יודע מה קורה, פרסיבל".
"כן, זה עיוות של זמן ומרחב, אני נתקלתי בזה לפני מספר ימים, כאשר פגשתי פוקימון אדיר למראה. זה היה "רק" מגמורטאר, אבל הכוח שלו היה חזק בהרבה מזה של מגמורטאר רגיל".
"מה הכוונה?" שאלה מוניקה.
"תראי, מכיוון שזה זמנים אחרים, עולמות אחרים ופה שולטים הפוקימונים, יש כל מיני הפרעות לכדור הלכת שאנחנו נמצאים בו. אז אם אצלינו בכוכב הלכת ארץ יש דברים כמו רעידות אדמה, כמו טייפונים וכמו הר געש שמתפרצים, להם יש עיוותים של זמן ומרחב. זה אומר שבכל פעם שנשמעת צפירה, נוצרת לה כיפה שחורה – אפורה – לבנה, שמלאה בברקים ואליה משתגרים פוקימונים מכל רחבי המחוז, הם חזקים בטירוף והם במין טרנס של זעם וכעס. מדי פעם גם ניתן למצוא חפצים נדירים בעיוותים האלה, אבל כדי לתפוס אותם, צריך לגבור על הפוקימונים".
"וככה בעצם השגת את מגה וינאזור?" שאלה מוניקה.
"כן", אמר פרסיבל והניח יד בוטחת על הפוקימון שלו.
"ועכשיו זה קורה שוב?" שאל רוברט.
"כן, הפעם הכיפה תיווצר סביב הכפר", ענה פרסיבל.
"אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שאלה מוניקה.
"להתכונן", אמר פרסיבל. "להתכונן".
= = = = =
בזמן שכולם אטמו את הבקתות, הכניסו את תושבי הכפר למקלטים התת קרקעיים והכינו את עצמם לקרב של החיים שלהם, הם שמעו בין רחש האנשים, היווצרות הכיפה, וקולות הטבע, גם צרחה של מישהו שרץ בריצת אמוק לעבר השער הראשי. הוא היה גבוה מאוד, עם שיער שחור, היד שלו הייתה כתושה לגמרי וסימן צלקת התנוסס עליה בגאווה ובידו השנייה הוא תפס חליל מוזר למראה.
אותו אדם צרח – "הם באים! תתכוננו! הם באים!"
הפרופסור קיבל אותו בשער, עצר אותו ושאל אותו – "מי באים?"
אותו אדם תפס את הנשימה שלו, הסתכל על כל המאמנים שהתרכזו סביבו ואמר – "הצוותים הרשעים".
"בולשיט", השתעל יויו לתוך היד שלו.
"כן, איך נדע שאתה באמת בצד שלנו ואתה לא איזה רפידאש טרויאני שבא להחליש אותנו מבפנים?" שאל פרסיבל וידו הייתה על הפוקדור שלו כאילו היה אקדוחן במערב הפרוע.
"אני לא עובד עליכם, אני בא להזהיר אתכם", הוא ענה.
"איך קוראים לך, נערי? ומאיפה השגת את הצלקת המפוארת הזו?" שאל רוברט בדאגה.
"אולי הקווילאבה הזו שרצה בקושי מאחוריו עשתה לו את זה", הציעה מוניקה.
"זו הקווילאבה שלי וקוראים לי להב, אני נולדתי פה במחוז".
יויו תפס את הראש ביד בחוסר אמונה – "אם אי פעם יהיה פה עיתון, אני בטוח שיכתבו בו – חבורה של מפגרים הכניסה אויב לתוך המחנה שלהם ולאחר שעה קלה הם מצאו את מותם".
"חכו פה", אמר הפרופסור, אני אלך לקרוא לשאר".
הוא הביא עימו את רוקי, הראל ונרקיס.
"איפה ג'ייס?" שאל הפרופסור.
"הוא לא אתכם?" שאל הראל בהפתעה.
"פעם אחרונה שראיתי אותו, הוא רץ כמו קרפדה מיוזעת הרחק מאיזה אוניקס ענקי", אמרה מוניקה.
"והוא לא חזר איתך?" שאל רוברט.
"לא", היא ענתה.
"מה קרה?" שאל נרקיס.
"נדמה שיש לנו פה ניסיון הסתננות", חזר על עצמו פרסיבל.
"אני לא מסתנן", אמר להב והלהבות של קווילאבה נדלקו באיום.
"ויש מצב שזה אפילו לא הפוקימון שלו", אמר יויו.
"יש דרך מאוד פשוטה לפתור את זה", אמר נרקיס, "תבקשו ממנו להחזיר את הפוקימון לכדור".
כולם הסתכלו עליו בפליאה, תהו איך לא חשבו על זה קודם.
"תחזיר את הפוקימון שלך לפוקדור", אמר פרסיבל. וזה פשוט קרה, הפוקימון נכנס לכדור.
"עכשיו בואו נתקוף אותו", הציע יויו.
"לא, לא, לא, לא, לא", התקדם רוברט ונעמד בין להב לבין כל השאר. "בתור רופא, אני לקחתי את שבועת הרופאים ואני לא מוכן שאתם תתקפו פה אדם שמאוחר יותר יאלץ לעבור את הטיפול שלי. אם אתם רוצים, סלקו אותו מכאן, אבל בלי אלימות".
"רגע", אמר הראל, "אבל אם הוא באמת סוכן מאחד הצוותים, לא שווה להשאיר אותו פה, לענות אותו ולהוציא ממנו מידע?"
"ואתה רוצה להגיד לי שיש לך ידע איך להוציא דברים מאנשים?" אמרה מוניקה בנחירת צחוק.
"היי!" אמר הראל והתחיל להיראות עצבני. "יש לי ניסיון בצוותים מרושעים יותר מכולכם פה ביחד".
כולם התווכחו אחד עם השני ורעש התחיל למלא את המקום. לפני שהם שמו לב, פוקימונים התחילו לצאת מהפוקדורים שלהם וסף הסבלנות הפך להיות אפסי. שנייה לפני שנשלחה המתקפה הראשונה, נשמע קול מוכר שאמר – "יש מסיבה ולא הזמנתם אותי?"
ג'ייס הופיע בכניסה לכפר.
"איפה היית?" שאלה מוניקה.
"נמנמתי קצת", ענה והתמתח.
"הולך לקרות פה אסון", היא עדכנה אותו.
"כן, שמעתי את הצפירה ביחד איתך, זוכרת?"
"זה לא רק זה", אמר פרסיבל.
"מה הכוונה?" שאל ג'ייס.
"יש לנו פה מתחזה מצוות פנינה או יהלום שרוצה להיכנס למתחם הכפר, לתקוף אותנו ולהרוס אותנו מבפנים", פרסיבל דקלם ברצינות.
"כן", הסכים איתו יויו.
"זה?" אמר ג'ייס והצביע על להב. "ממנו אתה מפחד, פרסיבל? יש לך אולי את הפוקימון הכי חזק פה ומהילד הזה אתה חושש?"
פרסיבל נע בחוסר נוחות במקומו.
"ואתה יויו, אתה תמיד מחפש סיבה למסיבה, הא?" אמר ג'ייס.
"זה לא נכון!" אמר יויו בכעס.
"עזבו אתכם מהילד, הוא בסדר, אני לוקח עליו אחריות". אמר ג'ייס ודפק מכה ידידותית בגב של להב.
לפתע רוקי התקדם, פילס את דרכו בין כולם ועמד מול להב – "אם אתה תפגע באחד מאיתנו, אני אישית אכרות לך את הראש מהצוואר", והוא הסתובב והלך משם.
"קריפי", אמר ג'ייס וניסה להקליל את המצב.
להב לא צחק. גם לא אף אחד אחר.
"אוקי, עכשיו כשסידרנו את זה", אמר רוברט, "איפה כל השאר?"
"ריי נעלם", עדכנה מוניקה.
להב חיכך בגרונו ואמר: "שלושה אנשים בשם ליו, שון ורייס נמצאים בדרכם לאנון".
"רואים? הוא מרגל!" אמר יויו.
"אני לא מרגל, אני פשוט ראיתי אותם בדרכי לכאן", התגונן להב.
"ואיך אתה יודע את השמות שלהם?" שאל הראל.
"כי הם אמרו לי אותם בזמן שנתתי להם חבילה של תפוחים", הוא ענה.
"זה יכול להסביר את זה", אמר נרקיס וחייך.
"ואלון הלך להסתנן לצוות פנינה", עדכן הפרופסור.
"הוא כבר נלחם בהם", אמר להב.
"מה?" כולם הזדעקו.
"כן, הוא מצא את אחד ממנהיגי המשנה, נלחם בו וניצח אותו. הוא אפילו הציל את ניסן מהישג ידם". להב עדכן.
"כל הכבוד לאלון", אמר ג'ייס.
"אוקי, אז אם אסכם את זה, אנחנו כעת מונים אותי, את נרקיס, הראל, מוניקה, רוקי שבטח הלך להתפנות או משהו, יויו, פרסיבל, ג'ייס ולהב. נכון?" אמר רוברט.
"כן", אמר להב.
"אז צריך למצוא תוכנית פעולה", אמר הפרופסור. פרסיבל, אתה מאמן הפוקימונים הכי חזק שיש לנו פה, אתה תישאר בשער הראשי עם רוקי, ורוברט ותהדפו את המתקפה של הצוותים הרשעים".
הם הנהנו להסכמה.
"להב, ג'ייס, יויו, מוינקה, הראל ונרקיס, אתם תהיו פזורים ברחבי הכפר ותגנו עליו ועל התושבים מפני העיוות של הזמן והמרחב".
הם גם הסכימו.
"ואני אלך לחפש אחר ריי", אמר הפרופסור ויצא לדרכו.
= = = = =
"מעניין מה הם עושים בכפר עכשיו", שאל שון את ליו ואת רייס.
"הם בטח אוכלים אוכל מבושל, ישנים במיטות הנוחות שלהם ומספרים בדיחות", ענה ליו.
"איזה, בטח יויו משגע אותם ומעלה להם מופע בובות קרינג'י להחריד", אמר רייס.
הם הגיעו לפתח מערה, שם ליו הוריד את התיק שלו, פתח את הריצ'רץ' ונתן לאנון שלו לרחף חופשי באוויר.
"אתה בטוח שזה פה?" שאל שון.
"אתה רואה איך הוא זוהר?" אמר ליו. "זה אומר שזה פה!"
שלושתם נכנסו למערה ואנון בעקבותם.
= = = = =
הכיפה החלה להיווצר מעל הכפר, עננים שחורים, אפורים ולבנים החלו למלא את השמיים, ברקים נשלחו לכל עבר, רעמים נשמעו, וכל המאמנים היו פזורים ברחבי הכפר, עם פוקימונים לצדם, מלבד רוקי שעמד שם, עם ידיים חשופות, מוכן לכל דבר. ואז זה קרה! בונג אחד גדול נשמע והם היו בתוך העיוות של הזמן והמרחב. באותה שנייה גם הצוותים הרשעים נצפו בשער הכניסה. המלחמה החלה!
5 אנשים מצוות פנינה נכנסו בשער הכפר הראשי, או לפחות ניסו להיכנס. וינאזור עמד שם ופשוט חסם בצורה פיזית את הכניסה. רוקי קפץ מעליו, זינק לצד השני והתחיל לשגר מכות איומות לפוקימונים של צוות פנינה. הם הוציאו עליו טיירניטאר, פראליגטור, טאורוס, ארבוק ופאנטומפ, אבל זה לא הרתיע אותו. הוא נתן אגרוף לראשון, נגח בשני, משך את השלישי בקרניים, סיבב אותו כמו כדור דיסקוס וזרק אותו על השניים הראשונים ובכל הזמן הזה פרסיבל שאג: "תשתמש בפוקימונים שלך, או לפחות תן לי להשתמש בשלי, אתה עומד בדרך ואני לא יכול לתקוף אותם מבלי להסתכן בלפגוע בך". אבל רוקי היה בשלו.
מדי פעם הפוקימונים ירו מתקפות לעבר האדם המשוגע הזה שנלחם בפוקימונים בידיים חשופות, אבל נראה שאפילו קרן העל של טיירניטאר לא עושה הרבה נזק לרוקי שפשוט הניף מכת וו לפוקימון הענקי והוריד אותו בנוק-אאוט לאדמה. פראליגטור ניסה להטביע את רוקי והוא העיף אותו באמצעות זרנוק מים אדיר שיצא מפיו, אבל זה לא הספיק כדי לעצור את הר האדם שפשוט פסע בניגוד לזרם המים האדיר, תפס את הלסת של פוקימון התנין הענק ושבר אותה לשניים. באותו רגע, 4 מתוך 5 המאמנים של צוות פנינה תפסו רגליים קרות וברחו משם. אבל רוקי לא נתן לזה להפריע לו. הוא תפס את ארבוק, סיבב אותו מעל הראש כמו לאסו והתחיל להכות את הפוקימונים האחרים כאילו היה לו שוט ביד. ארבוק בשלב מסוים נשך את רוקי ביד וזרם הארס היה גדול מכדי שהוא יוכל לעמוד בזה. האיש הגדול קרס.
רוברט המודאג ראה את זה ושאל: "פרסיבל, תוכל להסתדר פה לבד?"
"אני מול פאנטומפ מסכן? אין בעיה".
רוברט הוביל את רוקי בחזרה למרפאה.
"המאמנים האחרים ברחו, אולי תהיה חכם ותצטרף אליהם?" שאל פרסיבל וחיוך על פיו.
"לעולם לא!" ענה איש צוות פנינה.
"טוב, הלוויה שלך", אמר פרסיבל והתחיל לשפשף את אבן המגה שלו. לא עבר הרבה זמן ו-וינאזור שלו התפתח למגה.
הרעש של הכיפה, של האנשים ושל הלחימה היה בלתי ניתן לתיאור וכך יצא שפרסיבל לא שמע מה המאמן השני הורה לפוקימון שלו לעשות, וכשפרסיבל אמר לו לתקוף עם פצצת רפש, יצא ששני הפוקימונים אפסו כוחות והתעלפו.
פרסיבל עמד שם בחוסר אמונה ולא הבין מה קרה לו. זו הפעם הראשונה שוינאזור שלו מפסיד. ועוד בקרב מול פוקימון עלוב כמו פאנטומפ. האיש מצוות פנינה צחק – "לא רגיל להפסיד, הא?" הוא התקרב לעבר פרסיבל בצעד בוטח – "לפי הדיווחים שלנו, אין לך עוד פוקימון וכעת כשקשר הגורל של פאנטומפ עשה את מה שרציתי, אתה בעמדת חסרון".
להפתעת חבר צוות פנינה, פרסיבל חייך.
"על מה אתה מחייך? יא זקן אחד! אני הולך לחטוף אותך, לענות אותך ולהרוג את כל החברים שלך כאן בכפר".
"אני מחייך כי חשבתי שהפסדתי, אבל הסתבר לי שזה לא בדיוק המצב".
"מה הכוונה?" אמר איש צוות פנינה. "אני אדם צעיר, עם כוח במותני, ואתה אדם זקן, חלש, בלי פוקימונים, בלי האדם החייתי ההוא שיגן עליך בגופו ובלי שום עזרה".
"תבין", אמר פרסיבל וחיוכו נהיה גדול יותר, "כשמגיעים לגיל שלי, שוכחים דברים, דברים שאתה עדיין לא למדת לצערי. אני מאשים את עצמי כמובן. זה הגיל. אבל כשאתה אמרת לפוקימון שלך לתקוף עם קשר גורל, אני לא שמעתי את זה, בגלל הרעש, בגלל שהשמיעה שלי לא כזו טובה ובגלל שהייתי – מה המילה – שחצן. אבל עכשיו כשלמדתי לקח והורדת לי את וינאזור, אני לא אחזור על הטעות הזו יותר".
איש צוות פנינה אמר – "נאום נחמד, זקן, אבל המזל שלך נגמר". באותו רגע שהוא אמר את זה, כל ארבעת המאמנים שברחו, חזרו והפוקימונים שלהם היו בריאים כמו חדשים.
"אני חושב שזה דווקא יום המזל שלי", אמר פרסיבל ושלף לתדהמתם פוקדור נוסף מהתיק שלו. הוא הניף אותו מעלה ושאג – "צא מגמורטאר!"
= = = = =
"אז מה אנחנו אמורים לעשות?" שאל ג'ייס.
"לחכות שיופיעו פוקימונים ולתפוס אותם", ענה לו יויו.
לפתע הופיע איווי שהשתגר למקום. ג'ייס זרק עליו פוקדור והוא נלכד.
"ככה?" שאל ג'ייס.
"כן, ככה", אמר יויו בחיוך.
"אומנם יש לך מזל ג'ייס, אבל לא יותר משלי", אמרה מוניקה והתחבאה באחד המדשאות.
"מה הכוונה?" הם שאלו אותה.
"אתם אומנם לא יודעים את זה עלי, אבל אני בלעתי קמע מזל כשהייתי קטנה ומאז יש לי מזל עד כדי גיחוך", היא חייכה.
"אה, כן?" אמר הראל. "בוא נראה את זה בפעולה!"
"סבבה", אמרה מוניקה. "מה האתגר?"
נרקיס ששמע את כל השיחה התפרץ ואמר – "תמיד רציתי לתפוס ופוריאון, תעשי שאחד יופיע פה עכשיו".
מוניקה סגרה את עיניה, קירבה את ידיה אל החזה שלה ואמרה – "נעשה ונצליח". לא עברו 3 שניות ו7 ופוריאון הופיעו מולם, השתגרו כנראה משום מקום, מסתכלים בפחד לכל עבר. כל מי שהיה שם זרק פוקדור, וכל הופוריאון הצליחו לצאת מהם.
"צאי ליליגאנט", אמרה מוניקה.
"מה את עושה? זה מסוכן להילחם בהם, הם חזקים בטירוף לפי פרסיבל", אמר הראל.
"חבר שלך רוצה ופוריאון ואני אביא לו אחת". סיכמה את העניין.
כל 7 הופוריאון התחילו לשגר מתקפות לעבר ליליגאנט שהתחילה לרקד לה, כאילו היא נמצאת על במה בהופעת בלט והמים שנשלחו לעברה היו רק סרטי בלט שהיא הייתה צריכה לקפוץ מעליהם באלגנטיות, לחמוק בהם בהוד והדר, אבל אחרי 2010 ניסיונות, ליליגאנט נפגעה וזה עצבן את מוניקה מאוד.
"עכשיו תראו מה היא מסוגלת לעשות", אמרה מוניקה וצחקה כמו משוגעת.
ליליגאנט סגרה את עיניה, פתחה אותם שוב והם התמלאו בזעם, ענפים יצאו מהקרקע, תפסו את הופוריאון השונים והתחילו לנגח אותם אחד בשני כאילו היו חטיפי אוכל לתמנון ענקי. כל הופוריאון התעלפו. שנייה לפני שהם השתגרו משם, מוניקה שאגה "עכשיו" וכולם זרקו פוקדורים. כול הופוריאון הספיקו להשתגר משם בבטחה, חוץ מאחד, זה של מוניקה. היא ניגשה אל נרקיס, נתנה לו את הפוקדור וליטפה אותו על הראש – "תטפל בה טוב. בסדר?"
נרקיס חייך אליה והודה לה.
"היי, חשבתי שאת אוהבת אותי", אמר ריי שהשתגר לאיזור.
"ריי", מוניקה צרחה בהפתעה, קמה ממקום המחבוא שלה וחיבקה אותו בחוזקה.
הפוקימונים הפראיים שהשתגרו לאיזור שלחו לעברם מתקפות, אבל להב, ג'ייס, יויו, הראל ונרקיס דאגו שהפוקימונים שלהם יהדפו את המתקפות ויתנו לזוג רגע משלהם.
"איפה היית?" שאלה מוניקה ונתנה לו מכה חזקה על הגוף.
"איי, אני לא יודע, בסדר? רגע אחד הייתי עם הפרופסור ורגע אחד כבר לא הייתי שם", הוא ענה. "אבל שמעתי שחיפשת אותי, יש לך משהו לומר לי, משהו שקשור לאהבתך אלי?"
"לא, פשוט חיפשתי אותך כי שכחת אצלי את הג'קט שלך, ולא רציתי שיהיה לך קר שם בחוץ".
"אה", אמר ריי והבין שיצא טמבל.
"מביך", סיכם יויו את העניין.
"אין לך מושג עד כמה", הסכים איתו ג'ייס.
"יאללה, עוד פעם", התלהב הראל.
"מה עוד פעם", אמר ריי.
"למוניקה יש קמע מזל בבטן וכל מה שהיא רוצה, מתגשם", הסביר הראל.
"אה, כן?" שאל ריי. "ומה את רוצה?"
"ובכן, אמרה מוניקה, אומנם יש לי את אינטליאון ואת ליליגאנט, אבל תמיד נמשכתי לאופל".
"כמה צפוי", אמר ג'ייס בחיוך.
"ואם הייתי רוצה לזמן פוקימון, זה היה…"
"דארקראי?" ענה יויו.
"לא", אמרה מוניקה.
"גרימסנארל?" הציע נרקיס.
"לא", אמרה מוניקה.
"אובסטאגון?" ניחש להב.
"לא, אני רוצה מורקרו", סגרה את הדיון.
"איזה אנטי קליימטי", סיכם ג'ייס את מה שכולם חשבו.
"כן, אני בחורה פשוטה, אוהבת בנות ועורבים, יש למישהו בעיה עם זה?"
אף אחד לא ענה לה.
אבל במרחק אפשר היה לראות כמה עורבים מתקרבים לעברם בשיא המהירות.
"תרשי לי", התרומם ריי בניסיון להרשים אותה, אבל המורקרו פשוט ניקרו אותו בשנייה שהוא נעמד עד שהוא צרח – "טוב, אולי תעזרו לי פה?"
מוניקה חייכה, ניגשה אליהם, טפחה בגב של אחד מהם, וכשהוא הסתובב, היא הושיטה את הכדור שלה ונגעה בפוקימון. כשהיא סיימה ללכוד אותו, כל המורקרו ברחו משם, שמא גם הם יספגו גורל זהה.
"רגע, רגע, רגע, אז ג'ייס תפס איוי, מוניקה לכדה מורקרו, נרקיס קיבל ופוריאון. מי הבא בתור?"
"האמת שאני לאחרונה קיבלתי את פטריק, אז אני מסודר מהבחינה הזו", אמר יויו.
"גם אני מסודר. האמת היא שאני מאלה שאוהבים לתפוס פוקימונים בטבע האמיתי שלהם, ולעשות את הדברים לפי הסדר", אמר ריי, "מה גם שלאחרונה גם קיבלתי את קטרפי ולכן אני מעדיף להשקיע בו את המאמץ, הזמן והאהבה שלי, מאשר שיהיו לי יותר מדי פוקימונים שלא אוכל לתת להם מספיק תשומת לב". הוא הסתכל על מוניקה כשאמר את זה והיא חייכה לעברו.
"זה משאיר רק את הראל ולהב", אמר נרקיס.
"אני לא יכול לבקש מכם לעזור לי לתפוס פוקימון. הרגע פגשתם אותי. ובכלל, מבחינת יויו אני עדיין אויב", אמר להב בהתגוננות.
"זה נכון, זו האמת". הסכים איתו יויו.
"אז נשאר רק הראל…" אמר נרקיס.
אבל בשנייה שהמשפט הזה נזרק לחלל הזמן, השתגר למקום יצור ענק מימדים, יותר גבוה מהכיפה שהביאה אותו לשם, צבעו שחור וזוג ידיים שריסקו את כל מה שבא איתם במגע.
"תברחו משם, זה נקרוזמה", נשמע קולו של פרסיבל מהעבר השני.
אבל אף אחד לא זז משם. להב הוציא את קווילאבה שלו, ג'ייס את אלקזם, מוניקה הוציאה את מורקרו, ליליגאנט ואת אינטליאון, הראל את אבסול, נרקיס את סרפיריור, ריי את פיפלאפ ויויו את פלריאון. כל הפוקימונים נעמדו מול הפוקימון האגדי, מוכנים לתקוף בשנייה שיורו להם.
"תעזור לנו, פרסיבל", צעקה מוניקה לעברו, "אתה יכול לנצח אותו לבד עם וינאזור".
"וינאזור?" הוא צעק מהצד השני. "אין לי וינאזור".
"מה זאת אומרת אין לך וינאזור?!" שאל הראל ושלח את אבסול להוריד לנקרוזמה את כוח ההגנה עם מבט (Leer). נקרוזמה ניסה לתקוף אותו בחזרה עם מתקפה על חושית, אבל זו לא השפיעה על הפוקימון של הראל.
"אין לנו עכשיו זמן לבדיחות", אמר ג'ייס, "ואני איש הבדיחות, אז בבקשה ממך".
"הוא לא צוחק", נשמע קולו של רוברט מהצד השני.
"רוברט?" שאל ריי.
"כן, מסתבר שהכיפה משפיעה גם על בני האדם. לפני 3 דקות בזמן שטיפלתי ברוקי, קרן חשמל נכנסה מהחלון ושיגרה את פרסיבל. הוא חזר באותה שנייה… רק ש… הוא צעיר ב50 שנה".
"DA FUCK", אמר ריי.
"אז אין לו וינאזור, יש לו בלבאזור, שבקע הרגע מהביצה. מצטער, חברים, בעניין הזה, אתם לבד".
נקרוזמה שיגר לייזר פריזמה לעבר אינטליאון ועילף אותו.
"שמרו על מבנה", צרחה מוניקה שהתחילה לחוש בפאניקה, "אנחנו רק צריכים להדוף אותו עד שהכיפה תשגר אותו מכאן והלאה".
"קווילאבה, גלגל אש", פקד להב, אבל נקרוזמה בלם את המתקפה בקלות. "אנחנו צריכים לשתף פעולה".
"אני לא משתף פעולה איתך", אמר יויו והתעצבן.
"יויו, בבקשה", אמר ג'ייס ונראה רציני בפעם הראשונה בחייו.
"טוב נו, מה עושים?"
"תנו לי להתחיל", אמר נרקיס, "סרפיריור, עינוי (Torment)". לא קרה דבר.
"מה זה עושה?" שאל הראל.
"זה מונע ממנו להשתמש באותה מתקפה פעמיים", הסביר נרקיס.
"ולמה עשינו את זה?" שאל ריי.
"כי הוא הרגע עילף לי את אינטליאון עם המתקפה הכי חזקה שלו ועדיף שהוא לא ישתמש בה שוב", ענתה מוניקה והפעם בקול יותר שקול. הנוכחות של חבריה נסכה בה בטחון.
"קווילאבה, גלגל אש", אמר להב.
"עוד פעם הוא משחק לבד, רואים שהוא מרגל?" אמר יויו בכעס.
אבל נקרוזמה הרים הגנת ברזל ולא נפגע מהמתקפה.
"אני רק מנסה לעזור", אמר להב.
"אני רק מנסה לעזור", לעג לו יויו.
"היי, אתה תפסיק עם זה", אמר להב, אבל לפני שהוא הספיק לסיים את המשפט, נקרוזמה שיגר פגיעת גיגה וקווילאבה יצאה מהסיטואציה.
"לך למרפאה", צעקה עליו מוניקה. והוא הלך בחוסר ברירה.
"נראה לי שיש לי תוכנית פעולה", אמר ריי.
"מה אתה מתכנן?" שאל הראל.
"צריך לתקוף את אלקזם!" הוא אמר.
"מה?!" נחרד ג'ייס למשמע אוזניו.
"כן".
"אני לא מוכן", אמר ג'ייס ושילב ידיים בכעס.
"סמוך עלי", אמר ריי.
הם ראו את נקרוזמה מעלף את מורקרו לאלף עזאזל עם טלף צל וזה שכנע אותם.
"מה אני צריך לעשות?" שאל הראל.
"הראל, אתה, נרקיס, יויו ואנוכי נתקוף את נקרזומה ונרוויח זמן", אמר ריי, "מוניקה, את חייבת לגרום לליליגאנט לשתק את אלקזם, ואז…"
"ואז היכולת שלו תשתק את נקרוזמה", מוניקה השלימה אותו.
"בדיוק".
"יאללה", שאגה מוניקה, "מי שמצליח להוריד אותו, מקבל נשיקה ממני".
"אבסול, מתקפת כדור צל", אמר הראל וראה כיצד הפוקימון האגדי נפגע ונהדף לאחור.
"סרפיריור, זנב דרקון", אמר נרקיס וראה כיצד הפוקימון נופל לאדמה, המום.
"פיפלאפ, ערפל", האיזור התמלא ערפל ולא אפשר לפוקימון האגדי לדייק בתקיפות שלו.
"פלריאון, גיגה אימפקט משלך", הפוקימון של יויו זינק בכוח אדיר לעבר הפוקימון ושאגת כאב נשמעה מכל עבר כשהמתקפה פגעה.
"ליליגאנט, אבקת שיתוק, אבל על אלקזם". מוניקה לחשה.
"אלקזם, אל תזוז, תן לה לפגוע בך", אמר ג'ייס וחיכה.
האבקה נגעה באלקזם והוא התאבן במקום.
כולם מלבד ג'ייס החזירו את הפוקימונים שלהם. אלקזם ישב שם באמצע המערבולת, התוהו ובוהו והבלגאן וחיכה שהפוקימון האגדי נקרוזמה יתקוף אותו. וכשזה קרה, נקרוזמה פתח את עיניו בפליאה. הוא שאג, ונאנק, צרח והתפתל, אבל הוא לא יכל לעשות דבר. הוא היה משותק.
ג'ייס, יויו, הראל ונרקיס עמדו שם וראו כיצד הפוקימון מתפתל ביסוריו, עד שהוא השתגר משם.
כשהם הסתובבו לאחור, הם ראו כיצד ריי ומוניקה מסיימים נשיקה.
= = = = =
"רגע, רגע, רגע, אבל לא היראו איך תפסתי אנון בפרק הזה", אמר רייס בזעם.
"יראו את זה בפרק הבא!" אמר ליו.
"כן, תירגע, זה לא כאילו אתה מקופח… או אוטיסט בתפקוד נמוך", השלים שון את הטיעון.
"היי!" התעורר ליו כששמע את זה.
= = = = =
52 תגובות
נכון מיוטו המלך מתי הפרק הבא אמרו שיעלה כל שבוע פרק ואני מחכה ליראות מה הקשר בין ליו לאנון ולארות גם שהוא נזכר בזה שיש לו וינאזור ואמבריון שייני ושהוא היה פעם האלוף של קאנטו וגם איך הסיפורהמדהים והמעיין הזה ממשיך
היטמן שים לב עלינו תמשיך את הסיפור