ראשי / יצירה / הסיפור של כולנו / פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 9: כל אחת בוכה בסתר, גם אותי זרקו לבור!

פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 9: כל אחת בוכה בסתר, גם אותי זרקו לבור!

שעת ערביים מאוחרת נפלה על המחוז, בקתות העץ המחודדות היו מפוזרות על כר השלג הלבן, ועומר אזולאי פילס את דרכו בדרך למטה הארצי של צוות פנינה. תחושות הבטן שלו היו על סף פריצה והוא לא ידע אם הוא הולך לקפוץ מרוב אושר, או להקיא מרוב בחילה. הוא צעד מספר צעדים לעבר מה שנראה כעוד גבעה קטנה ולפתע נעלם מעל פני האדמה. בפנים המחנה שומרי הסף של הצוות קיבלו אותו בברכת פנים של כבוד – "ברוך הבא, היורש", אמר אחד מהם. "ברוך הבא, אדון", אמר השני. והם ירדו לברך אחת והשתחוו בפניו.

פנים המאורה היה מואר בלפידים בוערים. מסדרונות ענק הובילו לכל מקום שחפציכם חשקה בה. היה ספרייה, חדר משחקי וידאו, אולם נשפים, מעבדה, חדר אימונים, אבל כל אלה לא עניינו את עומר שירד במעמקי האדמה עד שהגיע לקומה התחתונה ביותר. כאן הלפידים הוחלפו בנורות פלורסנט אשר הטילו אור חלש על מה שנראה כמו דלת עץ ענקית ועתיקה. הוא דפק על הדלת מספר פעמים, והיא נפתחה. עומר עשה את צעדיו הרועשים באולם הגדול, משתדל לא להביט ישר אל השולחן שעמד ממול הדלת, שם ישבו תריסר אנשים, רובם גברים בגיל העמידה, אישה אחת עמדה בצד וכשפניו נחשפו, ידיה נשלחו אל פיה כבולמת צרחה. בראש השולחן ישב גבר גדול מימדים, פניו היו מוסתרות בצל, אך מהמיקום שלו בשולחן ניתן היה להבין שהוא ראש הצוות.

"מה אתה עושה פה?" שאל האיש מהצללים.

"באתי לדווח על ההתקדמות שלי… אבא", אמר עומר.

כל שאר היושבים בשולחן נעו בחוסר נוחות כשהוא אמר את המילה האחרונה.

"ומה יש לך לדווח?" נשמע קולו הגברי של האיש מהצללים.

"תפסתי לי פוקימון שאין במחוזותינו".

האישה שעמדה מקודם הורידה את ידיה מפיה, חייכה לראשונה ונשימתה הוקלה עליה.

"אני אשמח לקבל אותו", אמר הקול מהצללים.

"אתה לא הולך לקבל אותו…" מלמל עומר חלושות.

"מה אמרת?" אמר איש אחר שישב בשולחן.

"כן, ילד, תגביר את הקול הנשי שלך שגם אנחנו נוכל לשמוע", אמר איש שלישי.

"אני לא הולך למסור לכם את הפוקימון הזה", אמר עומר וקולו התחזק מעט.

כל האנשים בשולחן שישבו מסביב לאיש הצללים הסתכלו על המנהיג שלהם וחיכו למוצא פיו.

"ומה אתה כן חושב שאתה עושה פה?" שאל אביו בארסיות.

"מאתגר אותך!" ענה עומר ובכל משפט שאמר קיבל יותר ויותר בטחון עצמי.

מלמולים של חוסר הבנה, בלבול ובלגאן נשמעו ברחבי האולם.

"של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר עם המנהיג שלנו", נשמע קולו של זקן השבט.

"כן, מי אתה שתדבר ככה", ענה האיש השלישי.

"אני עומר אזולאי, היורש החוקי לכיסא המנהיג ומי שהולך להיות הבוס שלכם בשנייה שאביס את אבא שלי בקרב פוקימונים".

האישה איבדה את הכרתה, האנשים האחרים התרעמו בכעס, חלקם נעמדו וחלקם התחילו להוציא פוקדורים מהחגורות שלהם, עד שהאיש בצללים הרים את ידו והשתיק אותם.

"ובכן, אתה מוזמן לתקוף", נשמע קולו המאיים.

עומר בחן את האנשים שישבו אל השולחן, הוא הכיר את כולם מהרגע שנולד. עיניו עברו אחד אחד, עד שהוא הגיע לאישה, לבו קפץ בחזהו ואז הוא שלף את הפוקדור של אמבריאון – "צא", אמר.

האיש במרכז השולחן נקש באצבעותיו ואמבריאון הסתובב לעבר עומר וחשף את שיניו באיום.

"אתה לא חושב שהוא יתקוף אותי, נכון?" אמר איש הצללים. "אחרי הכל, אני האדון האמיתי שלו. עוד נקישה אחת באצבעות שלי ואתה כבר לא תהיה בן, אם אתה מבין למה הכוונה". הגובה של ראשו של אמבריאון מול חלציו של עומר לא הותירו לו שום ספק למה הוא התכוון.

"אני אגרום לך לשלם על זה", אמר עומר והוציא פוקדור אחר.

כולם נעו בחוסר שקט במקומם. הפעם גם איש הצללים התרומם לרגע והתיישב בחזרה, מופתע.

"יש לך עוד פוקימון?" שאל.

"אמרתי לך שהשגתי פוקימון שלא קיים במחוז הזה", ענה עומר.

"ואתה חושב שהוא יכול לנצח אותי?" שאל האיש מהצללים.

"אם לא הייתי חושב ככה, הייתי נחשב לטיפש גמור, לא?" ענה עומר וקרא לפוקימון שלו לצאת מהכדור.

כל יושבי השולחן התרוממו מהמקומות שלהם, ציפו לפוקימון אגדי, או לפחות למשהו בקנה מידה שידחק אותם מחוץ לכותלי האולם, חלקם התחבאו מתחת לשולחן, אבל כשהרגע חלף, והשניות עברו, כולם חזרו לבחון את מה שהיורש הוציא מהפוקדור שלו. היה זה מקל מעץ, ישן למראה, בלי שום ייחוד או סימן. חלקם נראו מבולבלים, חלקם נראו משועשעים, ולבסוף מקהלה של צחוק נשמעה ברחבי האולם, עד שהיד של האיש במרכז הורמה שוב והשתיקה אותם.

"אתה רוצה לתקוף אותי עם מקל?" שאל אביו של עומר.

"זה לא סתם מקל. זה אנון", ענה עומר וציפה שהמקל ישנה את צורתו.

"אנון?" שאל איש הצללים.

"אנון", חזר על עצמו עומר.

"אני משוכנע שזה סתם מקל, אפילו אין לו את הסמל המלכותי של צוות פנינה, ואם זכרוני לא מטעה אותי, האנון הם פוקימונים שנראים כמו אותיות הAbc, הלא כך, חברי לצוות?"

כל שאר האנשים בשולחן הנהנו במהירות.

"אני אראה לך מה זה", אמר עומר וצעק את המילה "אנון".

שום דבר לא קרה.

"אנון".

העץ עדיין היה שרוע חסר חיים על הרצפה.

"אנון!!!"

האיש בצללים נעמד לראשונה, כל שאר האנשים הרכינו את ראשם בפחד והורידו את מבטם. האיש פילס את דרכו מסביב לשולחן, אל מרכז החדר, הוא התכופף באלגנטיות והרים את המקל, הוא בחן אותו קרוב מאוד, טפח עליו מספר פעמים, ניסה להקשיב לו, ואפילו אמר את המילה "אנון" מספר פעמים, אבל שום דבר לא קרה. האיש לבסוף זרק את המקל הצידה, פסע אל עבר עומר והתקרב אליו מאוד. הבל פיו המסריח היה ניכר לעומר והוא סגר את עיניו מרוב בחילה.

"אתה לא הבן שלי, מעולם לא היית ומעולם לא תהיה. ולמה אתה לא יכול להיות יותר כמו אחות שלך?"

לא היה לעומר מה להגיב על זה. הוא סתם את פיו, עצר את נשימתו, וחיכה שהרגע יחלוף. כשהאור לבסוף נדלק, הוא ראה את איש הצללים יוצא מדלת צדית, לא לפני שהוא אומר – "זרקו אותו ואת המקל שלו לצינוק התת קרקעי לחודשיים ימים".

האישה שכבר הספיקה לחזור להכרה, בכתה בקולי קולות, זעקותיה קורעות את לבם של כל מי שהיו שם, לא משנה כמה רשעים הם חשבו את עצמם. אפילו המקל נע בחוסר נוחות.

= = = = =

"פאפא גנוש", צעק יויו לעבר הפרופסור, תפס לו את היד והתחיל לבצע מספר לחיצות, אגרופים, ותנועות ריקודיות כאילו היה החבר שלו למכללה מזה 15 שנה.

"מה?" ענה הפרופסור שלבסוף שחרר את ידו מהמחווה המוזרה.

"הבאתי דונאטס", הכריז יויו והניח 3 ארגזים במשרד של הפרופסור.

חלק מהאנשים שהיו שם לא ידעו מה לעשות באותו רגע.

"היי, זורו", אמר יויו וניסה לנגוח בחיבה בראשו של הראל.

"זורו?" הראל שאל בבלבול.

"כי יש לך זורו-אה", אמר יויו, "הא? נכון מצחיק? הא?"

"אני הולך", אמר הראל, תפס דונאט והתקפל משם.

"אבל אנחנו צריכים אותך", צעק אחריו הפרופסור.

"יש לנו את כל מי שאנחנו צריכים ממש כאן", אמר יויו, "פרסי MY MAN", אמר וחיבק את האיש הצעיר בכתפו כאילו היו שני נערים שחורים בשכונת הארלם שבניו יורק.

"כן, זה לא הולך לעבוד", אמר פרסיבל, לקח את הרגליים שלו והלך משם.

"אתה חייב להפסיק עם זה", אמר הפרופסור.

"מה?" התגונן יויו, "מה רע בקצת שמות חיבה, נכון, מוניקה? מון מון? מוניקה גלר, המונה ליזה…" הוא ניגש למוניקה שפשוט התעלמה ממנו וחיכתה למוצא פיו של הפרופסור.

"טוב, אז לא אספר לכם מה הגיתי", אמר יויו, התיישב באחד הכיסאות הגבוהים ושילב ידיים ברוגז.

"מה מצאת?" שאל ליו.

"תראו", הוא ניגש לפטריק, פתח לו את הפה, דחף בחזרה את היד הנשית שניסתה לצאת משם, אמר לשומר הראש – "זוז מהדרך, אתה מפריע לי לשלוף את המפה שהכנתי", ואז הוציא משם בריסטול ענקי. כולם בהו ביויו כשהוא תלה את הבריסטול על קיר המעבדה. לאחר מכן הוא תלה מספר תמונות של אנשים מפורסמים, פוקימונים, ואפילו עצים משונים למראה, ואז הוא התחיל להדק אותם עם סיכות נעץ. לאחר מכן, הוא שלף חוט מהכיס האחורי שלו והתחיל לחבר בין הנקודות השונות של הנעצים לנקודות אחרות. "תראו, תמיד בסדרות ובסרטי הפשע יש קטע שבו הגיבור עומד מול לוח כזה, מחבר סיכות נעצים לכל מיני תמונות ואז מקשר ביניהן באמצעות חוט כזה, וחשבתי שיהיה ממש מגניב אם גם אנחנו נעשה את זה. התיאוריה שלי היא שארכיאוס היה משועמם יום אחד", הוא הצביע על תמונה של עז פשוטה למראה, "הוא מצא לעצמו בת אדם", הוא הצביע על תמונה של ג'קי אזולאי, "הם עשו את מה שהם עשו ואז נולדה לנו פה אחות של מוניקה", ואז הוא הצביע על תמונה של מוניקה עם שפם שהוא צייר עם טוש כחול.

"אני שמעתי מספיק", אמר ליו ועזב את החדר.

"מספיק!" צעק רוקי וכולם הסתובבו לעברו, מופתעים שהוא שם, והוא מסוגל לדבר.

"מה אתה עושה כאן?" שאל רוברט. "אתה צריך לנוח במרפאה לפחות שבועיים. חכו כולם, אני כבר חוזר". הוא תפס את ידו של הבחור הגדול, השעין אותו עליו וליווה אותו אל מחוץ לחדר.

"אז מה התיאוריה שלכם לגבי מנהיגת צוות פנינה?" שאל לבסוף יויו ודחף 3 דונאטים לפה.

"אני לא ידעתי בכלל שיש לי אחות", אמרה מוניקה אחרי שכולם צפו ביויו בולס את הבצקים למשך מספר רב של דקות קרינג'יות למראה.

"א-הא", אמר הפרופסור, "מזה חששתי".

רוברט חזר לחדר, שם משקפיים, התיישב בכורסא הנוחה ונרדם.

"לפני שנתחיל, אני רוצה רגע להסביר לכולכם פה משהו. הראל, פרסיבל וליו הלכו, נכון? אז זה מותיר אותנו רק עם יויו…"

"WHATS UP, MAN", הוא הגיב כשקראו בשמו, ניגש לפרופסור ונתן לו נגיחה ידידותית.

"מוניקה".

היא הרימה יד בתגובה.

"נרקיס".

"ואל דאגה, חזרתי לעצמי לחלוטין", הוא הבהיר לכולם ופתח את העיניים שלו עד כמה שהוא יכול והסתכל על כולם בצורה אישית כדי להוכיח להם שאין בהם שום רשע.

"אלון".

"מה?" הוא ענה.

"רוברט".

שנחר בקול כשקראו בשמו.

"שון".

"אני פה, אני נוכח", הוא ענה בתגובה.

"וזהו", אמר הפרופסור. "ממה שאני יודע, העולם הזה הוא עולם הפוקימונים והוא נפרד מהעולם שאנחנו באנו ממנו, כדור הלכת ארץ, נכון? אבל זה לא לגמרי נכון. מהמחקרים המעטים שהתאפשר לי לעשות כאן, עוד לפני שנפלתם מהשמיים, גיליתי מספר דברים, וביניהם מערה ישנה עם הירוגליפים בצורות אנון שסיפרו סיפור אחר לגמרי. לקח לי זמן לפענח את המערה הזו, אבל אחרי שאלון הגיע עם אחות של מוניקה, הגעתי לפירוש המלא".

נחירה של רוברט נשמעה ברחבי המעבדה. בתגובה לכך, יויו לקח 2 חתיכות מהדונאטים, גלגל אותם לעיגולים ודחף אותם לתוך הנחיריים של רוברט. הוא לא השמיע יותר קולות.

"לפני 65 מיליון שנה ארכיאוס נולד…" התחיל הפרופסור לספר. "או יותר נכון בקע מהביצה שהשאיר אחריו מיו. ובמהלך החיים הראשון שלו, הוא המציא את המרחב ואת הזמן, מה שאתם מכירים בתור הפוקימונים דיאלגה ופאלקיה. אבל הוא גם יצר את כוכב הלכת הזה. הוא רצה לשלוט על הכל, וזה אומר גם על מיו. ארכיאוס חשב שהוא לבד לא יכול להביס את מיו, ולכן הוא יצר את גיראטינה, במטרה שהיא תתפתה לטרוף את מיו ולסיים את כהונתו כפוקימון הקדמון ביותר. אבל הרעב של גיראטינה היה מכוון לעבר ארכיאוס עצמו והם היו צריכים להילחם, עד שלבסוף שומרי האגם הם אלה שעזרו לארכיאוס להביס אותה ולשלוח אותה לעולם ההופכי. הצעד הבא של ארכיאוס היה ליצור אגדיים מכל מיני צורות, גדלים ותפקידים, אבל אף אחד מהם לא התגלה להיות רשע מספיק כדי לרצות במותו של מיו. ולכן, ארכיאוס יצא למסע ברחבי הגלקסיה. הוא ראה יצירות אחרות שמיו יצר, כמו לדוגמה: בני האדם".

"אנחנו מקורינו ממיו?" שאל יויו.

"כן", אמר הפרופסור.

"וואלה, חשבתי שאנחנו נוצרנו מאלוהים".

"ומי אתה חושב שעומד מאחורי הרעיון של אלוהים?" שאל הפרופסור.

"היהודים?" שאל יויו.

"מיו", צעק עליו פרופסור. "הוא האלוהים".

"אוקי", אמר יויו והסתכל על כולם במבט של 'מה עשיתי?' לבסוף שאל אותם אם הם מתכוונים לאכול מהדונאטים, וכשהם לא ענו לו, דחף עוד אחת לפה שלו ולעס אותה בקולי קולות.

"בכל מקרה, ארכיאוס צפה בכדור הארץ בצורה דקדקנית במשך מיליוני שנים, חיכה לרגע הנכון, לאיש הנכון, אבל אף אחד לא היה מספיק מרושע בעיניו כדי לעשות את המלאכה השחורה, עד שסנדרה נולדה".

"אחותי?" שאלה מוניקה ומבטה היה קר.

"כן, להורים שלך נולדו תאומות – סנדרה ומוניקה. בימים הראשונים הכל התנהל כמו שצריך, את יודעת, בתי חולים, בדיקות ראשוניות, חזרה לבית, אבל אז התגלה משהו אצל אחותך. הרופאים התייחסו אל זה בתור גידול, אם כי זה היה יותר כמו כתם בנשמה שלה. וכל רגע שהיא חייה, הוא גדל והפך אפל יותר. ההורים שלך נכנסו למריבה גדולה בנוגע לשאלה מה לעשות איתה, ובמהלך האירועים, אמא שלך מצאה את מותה בתאונה טרגית".

"מה קרה לה?" שאל אלון בדאגה.

"אב המשפחה כך מאמינים רצח אותה", ענה הפרופסור.

"אוקי, תמשיך", אמרה מוניקה ופניה היו רגילים כאילו סיפרו לה סיפור מאגדה.

"הוא ברח לפה עם הילדה, והעניק אותה לארכיאוס בתמורה לכך שייתן לו מקום מפלט, כוח, ותפקיד. ארכיאוס נתן לו את צוות פנינה, העביר לפה מספר אנשים שיהיו המשרתים שלו ונתן לו את כל הכוח שהוא אי פעם רצה. ארכיאוס מצדו לקח את הילדה וגידל אותה להיות המפלצת שהיא כיום. היא אכזרית, רשעית, מוכשרת מאוד, חכמה ומסוכנת. היא יצאה יום אחד למסע, לכדה את מיו והתכוונה להרוג אותו, אבל בשנייה שהניפה את הסכין מעל ראשו, קיבלה טלפון מאביה ומסתבר שבבית החולים שבכדור הארץ הצליחו להוציא ביצית מגופתה של האם שנרצחה. נולד לו בן".

"יש לי אח?" שאלה מוניקה.

"מסתבר שכן", ענה הפרופסור, "ולו ורק לו יש את הכוח לעצור את אחותך המשוגעת".

"איך קוראים לו?" שאל שון.

"אני לא יודע, אבל על קיר האנון שמצאתי היו רשומים ראשי תיבות – ע.א".

"עראק אבסולוט?" שאל יויו והתלוצץ.

"זה לא מצחיק", אמר נרקיס, "להיות רשע זה משהו שאין לך שליטה עליו, מי כמוני יודע. חייבים למצוא את ע.א, למצוא את אחותה של מוניקה, הכוונה לסנדרה, ולעצור אותה".

"אחי, היא נמצאת בתוך הפה של פטריק", אמר יויו והתמתח.

מוניקה נעמדה, התקדמה לעבר החלון של המעבדה והסתכלה החוצה. "אז מה שאתם מספרים לי זה שהייתה לי משפחה שלמה, אבא, אמא, אחות ואח. וכעת, לא רק שאין לי משפחה, אתם מספרים לי שאבא שלי רצח את אמא שלי, אחותי היא מקור כל הרשע בעולם והיא בעצם חונכה להיות שכירת חרב ולהרוג את אלוהים, אחי זהותו לא ידועה והוא היחיד שיכול לעצור אותה, ואני פה".

"גם אני פה!" אמר ריי ונכנס בדלת.

"ריי?" שאל הפרופסור. "מה אתה עושה פה, חשבתי שאתה מתאבל על הקשר שלך עם מוניקה".

רוברט התעורר מהבלגן והרעש שכולם עשו בזמן שריי נכנס בדלת. כולם לחצו לו יד, ורוברט הוציא שני גושי בצק מהנחיריים שלו. ריי נעמד במרכז, ואמר – "אני הכרתי מישהי".

"הכרת מישהי?" שאלה מוניקה ולראשונה סומק עלה על לחייה.

"כן, קוראים לה ג'ול, והיא מחכה פה מחוץ לדלת, רוצה לפגוש את כולכם!" הוא ענה.

"אתם ביחד?" שאלה מוניקה.

"אני לא יודע…" הוא ניסה להתחיל לענות, אבל ילדה קטנה, בגובה נמוך במיוחד, נכנסה בדלת וצעקה – "שלום לכולם, אני ג'ול ואני החברה הלא רומנטית החדשה של ריי, נעים להכיר את כולם".

היא עברה אחד אחד, חיבקה אותם בברכיים, משום שרק לשם היא הגיעה, את חלקם היא משכה בחולצה, הורידה אותם לגובה שלה ונתנה להם נשיקה בלחי, וכל פעם אמרה "שלום, אני ג'ול, נעים להכיר". כשסיימה את סבב הנשיקות והחיבוקים, נכנס ליקיליקי בדלת, הוציא את הלשון הענקית שלו, שלח אותה מסביב לכולם כמו לאסו, הידק את כולם אחד לשני ודאג שיהיה חיבוק קבוצתי שנתמך ונמחץ על ידי הלשון הענקית שלו. כולם צעקו בכאבים עד שהוא עזב אותם ואפשר להם להתרחק מעט אחד מהשני.

פרופסור: "אז את…"

"ג'ול", היא ענתה וחייכה.

"נעים להכיר, אני פרופסור…"

"לבנטון, כן, ריי סיפר לי הכל עליך", היא השלימה את המשפט שלו.

"אה, נעים להכיר", אמר ולחץ שוב את ידה הקטנה.

"ואת בטח מוניקה", אמר ג'ול וניגשה אליה. פערי הגובה היו כל כך משמעותיים, שאפילו אם ג'ול הייתה עומדת על ליקיליקי, מוניקה עדיין הייתה מסתכלת עליה מלמעלה.

"כן, אני מוניקה", אמרה וחיככה שיניים.

"ואתה בטח פטריק", ג'ול ניגשה אל אושוואט והתחילה לדגדג אותו. הוא פתח את פיו והתחיל לצחוק. יויו באותה שנייה תפס את הראש בדאגה, הפרופסור צרח "לא", רוברט נפל מהכיסא שלו והידיים של סנדרה ושומר הראש שלה התחילו לפלס את דרכם החוצה. אבל בשנייה האחרונה היא הפסיקה ופטריק היה יכול שוב לסגור את הפה שלו ולכלוא את האנשים בפנים.

"מי זה שם בפנים?" שאלה ג'ול בחיוך ענקי.

"אה, זו אחותי האבודה, סנדרה. מסתבר שהיא מקור כל הרשע, היא גדלה על ידי ארכיאוס במטרה לרצוח את מיו ועכשיו היא מנהיגת שבט פנינה", הסבירה מוניקה בקרירות.

"היא משבט פנינה?" שאלה ג'ול וריי שם לב שהחיוך שלה נעלם מפניה לראשונה.

"כן, למה, מה קרה?" שאל ריי, ניגש אל ג'ול וניסה לחבק אותה, אבל היא דחתה אותו מעליה, דחפה אותו והתחילה להחליף צבעים.

"אני חושבת שאני צריכה קצת אוויר נקי", אמרה בטון עמוק שלא היה אופייני לה בכלל.

"אני אלווה אותך", אמר ריי ושניהם יצאו החוצה.

"טוב", יויו התמתח, "אני לא יודע מה אתכם, אבל חייבים למצוא פתרון, או שאנחנו בבעיה".

"מה הבעיה?" שאל שון.

"טוב, אומנם פטריק יכול לבלוע כל עצם ובכל גודל, אבל מעולם לא נתתי לו לבלוע 2 אנשים למשך כל כך הרבה זמן, ואם החישובים שלי נכונים, אז הוא יצטרך להוציא אותם מהפה שלו בעוד…" הוא הסתכל על הפלאפון החדש שקיבל "3 שעות בדיוק".

"3 שעות?" נלחץ אלון.

"כן", אמר יויו ודחף עוד דונאט לפה.

"אז כדאי לנו למצוא תוכנית פעולה ומהר, פרופסור", אמר נרקיס ומבט מודאג על פניו.

= = = = =

טל ורייס בילו את השעות הבאות בכל פאב, פונדק או מקום שבו הגישו אלכוהול. צוחקים, מתכננים תוכניות ועושים הרבה בלגאן. לכל מקום שהם הגיעו אליו – גם זרקו אותם משם. הם לבסוף הגיעו לקרחת יער, התיישבו שם והתחילו לספר סיפורי צ'יזבט.

טל התחיל – "לפני שהגעתי לחלק הזה של המחוז, הכרתי מישהי, היא הייתה רווקה והיא גרה לבדה בקצה הרחוב שבו גרתי. היה לה את הפוקימון טורטר, צב צבעוני ענקי, ובכל פעם שהיא פחדה, היא נתנה לו לישון מתחת למיטתה, וכשהפחד היה גובר עליה, היא הייתה מושיטה יד מתחת למיטה והצב היה מלקק את ידה, אומר לה בעצם שהוא פה וכך היא הייתה נרגעת.

יום אחד היא שמעה מהשכנה שרוצח מטורף ברח מהריינג'ר והוא מסתובב בסמוך לאיזור שהיא גרה בו. באותו לילה היא שמעה קולות טפטוף מוזרים, טאק-טאק, היא הושיטה את ידה אל מתחת למיטתה, והלשון המוכרת נגעה בידה והרגיעה אותה במעט. אבל הצלילים המשיכו – טאק-טאק. הפעם הקולות היו קרובים יותר, מפחידים יותר, היא שוב הושיטה יד אל מתחת למיטה, וכמו תמיד הלשון ליקקה את ידה. בפעם הבאה היא שמעה את הקולות בצורה דרמטית – טאק-טאק. הפעם היא החליטה לקום ממיטתה ולגשת ולבדוק במה מדובר. כשנכנסה למטבח, נשמע שהרעש בוקע מתוך המקרר, היא פתחה את דלת המקרר, ראתה את טורטר שלה שחוט, ראשו כרות לצד גופו ודמו מטפטף לתוך סיר שהיה ממוקם מתחת. פתק היה צמוד אליו – "לא רק פוקימונים יודעים את המתקפה ליקוק".

רייס התחלחל, מחא כפיים בבלבלה ואז אמר – "גם לי יש סיפור טוב".

"בוא נשמע", אמר טל.

רייס קירב את פניו אל האיש והתחיל לדבר – "היה זה לילה חשוך במיוחד וטל הרוש בילה עם חברים מסביב למדורה. השקט והכוכבים היו חבריהם היחידים. כשהסתיים הערב, טל עשה את דרכו בחזרה אל הכפר, אבל היה זה כבר חשוך והתחיל לרדת גשם והוא בקושי ראה לאן הוא הולך. מבעד לטיפות הכבדות הוא ראה דמות עומדת במרחק, לבדה. טל ניגש אליה, שאל לשמה, והציע לה ללוות אותה הביתה. היא סיפרה לו שקוראים לה אנה, שהיא גרה לבד באחוזה בסוף היסוי והיא לא יודעת איך היא הגיעה למקום הזה.

יום למחרת רצה טל לדעת מה עלה בגורלה. הוא עלה למקום שבו הייתה ממוקמת האחוזה, הוא נכנס בשער הגדול, עבר את השביל המתעקל ודפק על דלת הכניסה. מי שפתחה לו את הדלת הייתה אישה זקנה לבנת שיער. הוא שאל אותה אם היא יודעת איפה הנערה הצעירה נמצאת והיא אמרה לו שלא, שהיא גרה פה לבד. הוא שאל אותה איפה אנה, והיא אמרה לו ששמה הוא אנה. הוא תהה אם זו סבתא שלה. לבסוף הזקנה הזמינה אותו לשבת איתה לכוס קפה, היא סיפרה לו איך לפני 50 שנה בחור צעיר בעל אותו שם כמו שלו ליווה אותה לבית ומעולם לא חזר להציע לה לצאת איתו. שבורה, היא החליטה לחכות לו. טל אמר לה שזה היה הוא ושזה קרה אתמול. הם שניהם הסתכלו אחד על השני ולא ידעו מי דובר אמת".

"קריפי", אמר טל.

"נכון", אמר רייס. "אז איך נשיג את אנונימוס?" שאל לבסוף.

"אני לא יודע", אמר טל. "הסיכוי שנמצא אותו הוא אחד למיליון, בדיוק כמו הסיכוי שאנה התבגרה ב50 שנה בלילה אחד". בשנייה שהוא אמר את זה, לפתע רוח חזקה נשבה, העיפה אותם מהמקום וגלגלה אותם במורד גבעה קטנה. הם התגלגלו עד ששניהם נפלו בגובה של 30, או 40, ואפילו 60 מטר לבור מתחת לאדמה. הם בדקו את עצמם, לראות שאינם פצועים, הם ניערו את החול, השלג והלכלוך מהבגדים שלהם.

"אתה בסדר?" שאל רייס.

"כן", אמר טל, "ואתה?"

"אין תלונות".

"מי שם?" נשמע קול שלישי.

"מי אתה?" שאל טל והדליק גפרור.

צללית התקרבה אליו והוא ראה שזה לא אחר מאשר עומר אזולאי.

"מה אתה עושה פה?" תהה רייס.

"ומה אתם עושים פה?" החזיר להם עומר.

= = = = =

"מה קרה?" שאל ריי והתיישב ליד ג'ול.

היא התמקמה במחסן מטאטאים צדי בסוף הכפר, באיזור לא מואר, ופניה היו מוסתרים בצללים.

"אני עשיתי דבר רע מאוד", היא התחילה לומר, אבל אז עצרה בעצמה.

"מה יכולת כבר לעשות?" שאל ריי.

"זה… זה סוד! אסור לאף אחד לדעת", היא אמרה בשקט.

"אנחנו לא חייבים לדבר", הוא אמר ושם את ידו על הכתף שלה.

הם ישבו שם במה שנראה כמו שעות. לבסוף היא אמרה לו – "אתה בן אדם טוב".

"גם את", הוא ענה לה.

היא הסתכלה עליו ועיניה היו מלאות דמעות. הוא ניגב את הדמעות שלה עם אצבעותיו.

"אתה יפה", היא אמרה ועצמה את עיניה.

ריי קירב את פניו אליה, נישק אותה ואז שחרר.

כמה פוקימונים עפו וחצו את הרקיע האפלולי, עוברים את הירח ומשמיעים את קולם. ריי עצר בעצמו לא לעזוב את ג'ול, להוציא כמה פוקדורים ולתפוס אותם. הוא תמיד רצה ווינגול בצוות שלו, אבל כעת לא היה הזמן הנכון לעשות את זה. היא התייפחה על כתפו במה שנראה כמו עוד שעה. היא הסתכלה עליו שוב, הוא נישק אותה שוב ואז היא אמרה – "לא התנשקתי מעולם".

"זה כיף", אמר וחייך לעברה.

"ואתה בטוח שלמוניקה לא יהיה איכפת?" שאלה.

"לא איכפת לי…" הוא התחיל לומר, עצר בעדו ואז אמר – "היא תהיה שמחה בשבילנו".

היא הסתכלה לעבר הכוכבים ואז פצחה בשירה מאוד רגועה, מאוד שקטה.

"בזבזתי את הזמן הזה בציפייה

עבור ההזדמנות השנייה

עבור הצ'אנס שיגרום לי להרגיש שאני בסדר

תמיד יש סיבה

להרגיש לא מספיק טובה

וזה קשה בסוף היום להיות לבד

אני צריכה קצת הסחת דעה

שחרור יפהפה

זכרונות נוזלים מהורידים שלי

נותנים לי להרגיש ריקה

וחסרת משקל ואולי

אני אמצא קצת שקט הלילה

מצויה בתוך זרועותיו של מלאך

העף אותי מכאן

מהלילה החשוך והקריר הזה

הרחק אותי מכל הפחדים שלי

משכת אותי מהאפלה

מי יתן ותמצא רוגע כמו זה שנתת לי

כל כך נמאס לי מהחיים שמכתיבים לי

בכל מקום שאני פונה אליו אומרים לי איך לחיות

יש גנבים ורמאים בכל מקום

והסופה בחוץ אינה משתווה לסופה שמתחוללת בתוכי

ונותר רק להמשיך ולבנות את השקר מבפנים

שנועד לחפות על התהום

לא איכפת לי אם יהיה שוני יותר

מתחמקת רק הפעם הזו

וכך זה קל יותר להאמין

בשיגעון המתוק

מה שמביא אותי לברכיי".

השירה של ג'ול פסקה.

ג'ול נעמדה במקומה, הסתכלה עמוק אל תוך עיניו של ריי ונישקה אותו בעצמה. היא ליקקה את שפתיה והתענגה על הרגע. "אתה מנשק הרבה יותר טוב מליקיליקי, אבל אני לא יודעת אם אנחנו בנויים להיות ביחד. אני מצטערת. העבר שלי, הסודות שלי והדברים שעשיתי הם בעוכריי. מגיעה לך מישהי טובה, מישהי שתאהב אותך כמו שאתה, מישהי שאשכרה תגיע לגובה שלך כשהיא מנשקת אותך". היא נישקה אותו שוב ועזבה את המחסן.

אחרי כמה רגעים ריי הוציא את הכדור של פיפלאפ, הוא אמר לו לצאת מהכדור שלו ואז אמר לו שהוא משוחרר. הוא תפס את הכדור בעוצמה בידו וריסק אותו בזמן שהדמעות זולגות על פניו על עוד שברון לב. פיפלאפ עמד שם והסתכל על מי שהיה לפני כמה רגעים המאמן שלו, לא יודע מה לעשות.

= = = = =

"מה אתה עושה פה?" שאל רייס והתקרב בצעד מאיים לעבר עומר.

טל עמד ביניהם והפריד כוחות – "חכה, רייס, בוא נשמע מה יש לו לומר לפני שנתקוף אותו".

לפתע עומר התיישב בבור שהם היו בו והתחיל לבכות.

"מה יש לך, בן אדם?" אמר רייס שהתחיל לשנות פאזה.

"הוא לא מאמין לי", אמר עומר בסתמיות.

"מי לא מאמין לך?" שאל רייס, אבל עומר לא ענה.

טל התחיל לסקור את המקום. זה היה בור תת קרקעי שמורכב כולו מקרח, שלג וברזלים. הפתח היחיד שהיה למקום היה מעל ראשם, בגובה של 60 מטר, ולא הייתה שום דרך להימלט ממנו, אפילו אם היה להם פוקימון מעופף. טל הסתכל מסביב וראה כמה שרשראות מקובעות לקיר ואליהן היו מחוברים אזיקים ובתוכן היו כמה שלדים אנושיים. ניכר שהמקום הזה היה כלא במשך אלפי שנים. מלבד טל, רייס ועומר, היו במקום מקל חסר חיים, וצ'ימצ'אר יתום שהסתגר בפינה ובכה בלי קול.

"אני לא ראוי להיות בצוות פנינה", אמר עומר, מנגב את הדמעות שלו.

"אוקי, ומה עשית עם אנונימוס?" שאל רייס ובחן את המקל שהיה מונח באיזור.

"שום דבר, אתה יכול לקחת אותו, הוא חסר תועלת מבחינתי".

רייס בחן את עומר בעין סקרנית, בודק שהוא לא קופץ עליו ברגע האחרון ואז ניגש והרים את המקל ואחז אותו בעוצמה.

"תודה", אמר רייס כבדרך אגב שכזה.

"איך אנחנו יוצאים מפה?" שאל טל.

"אי אפשר לצאת מפה", אמר עומר, "אף אחד לא יוצא מפה בחיים".

"אה… נראה לי שאני אוותר על למות בבור של קרח ושלג, יש לי עוד חיים שלמים לחיות", אמר טל.

"איך נצא מפה?" שאל רייס.

טל חשב על זה, האלכוהול שצרך בשעות האחרונות לא עזר לו להיות צלול, ולכן כל מה שהוא חשב עליו היה האישה הזקנה שפתחה את הדלת בסיפור של רייס.

|השתמש בפוקימון| נשמע קולו של אנונימוס במוחו של רייס.

"אנחנו צריכים להשתמש בפוקימון", אמר רייס לעומר ולטל.

"הפוקימון שלי גדול מדי בשביל החור הזה", אמר טל.

"ושלי לא בדיוק במצב של להילחם. אבא שלי היקר דאג לכך", אמר עומר במרמור והרים את הפוקדור של אמבריאון.

"מה עם צ'ימצ'אר?" שאל רייס ושלושתם הסתכלו עליו. הוא נהם לעברם בשנייה שהסתכלו עליו.

"על מה אתה חושב?" שאל טל.

|קרוקוספייק| נשמע קולו הטלפתי של אנונימוס.

"קרוקוספייק", אמר רייס, "אנחנו צריכים להשתמש בו".

"איך, הוא גדול יותר משלושתינו ביחד", אמר טל.

"אולי…" התחיל עומר לדבר ועצר בעצמו.

"מה?" אמר רייס.

"כן, מה?" אמר טל.

"דבר, כי שלושיתנו נמצאים בצרה הזו, וכדאי לנו לעבוד ביחד אם אנחנו רוצים לצאת ממנה".

"אולי אם תוציא אותו מהפוקדור בזריקה לחור מעל הראש שלנו, כך שהוא ייצא מעל פני האדמה, אז הוא יוכל להושיט את הזנב שלו פנימה לבור וכך נוכל לטפס החוצה", הסביר עומר.

"אז איפה צ'ימצ'אר נכנס לתמונה?" שאל רייס והסתכל על המקל שלו.

"יש לפוקימון הזה את היכולת לסחוב פי 50 ממשקלו. הוא יוכל לעשות לנו סולם גנבים, כך שנגיע לזנב של הדינוזאור שלך", אמר עומר.

"נשמע טוב", אמר טל וחייך.

"השאלה היא איך נגרום לצ'ימצ'אר לעבוד איתנו, הוא לא נראה בדיוק ידידותי", הצביע רייס לעברו.

"הוא עבר התעללות", הסביר עומר.

"הא?" אמרו טל ורייס ביחד.

"אבא שלי ניסה לטפח אותו להיות הפוקימון הראשי שלו, אבל בכל פעם שהוא דרש מהפוקימון משהו, הפוקימון לא עמד בציפיות שלו, מה שהביא את אבא שלי להכות אותו, להתעלל בו ולבסוף גם לזרוק אותו לפה", אמר עומר ונראה יותר מפויס. "בדרך כלשהי, הסיפור שלו מזכיר את שלי".

"אז אולי אתה יכול להגיע אל הלב שלו", שאל טל.

"אל הלב שלו?" שאל עומר והבעה מרושעת הופיעה על פניו.

"כן, לא כל הפוקימונים נועדו להיות משרתים, חלקם נועדו להיות החברים שלנו, הנשמות המשלימות שלנו, כמו הקשר שיש לי עם קרוקוספייק".

עומר הסתכל על צ'ימצ'אר, אמר – "על החיים ועל המוות" – וצעד לעברו. להביור ענקי נורה לעברו, מה שגרם לעומר לקלל אותו, להתכופף ולהתחרט בו זמנית.

"יותר בעדינות, אחי", אמר רייס.

"מה עדינות? הוא ניסה לשרוף אותי", אמר עומר.

"אולי אם תספר לו איך אתה הרגשת כשעברת את הדברים האלה, הוא יבין שיש לכם יותר מן המשותף, וכך הוא ירצה לעזור לך, כי בדרך כלשהי, הוא עוזר גם לעצמו", הציע טל.

עומר הסתכל על טל בכעס גלוי. הוא הסתובב לעבר צ'ימצ'אר ואז התיישב – "לא!" קבע. "אני אשאר פה עד שאמות".

"הלוויה שלך אחי", אמר רייס.

"כן, בוא ננסה לצאת בלעדיו", הציע טל.

חצי יום הם בזבזו על לזרוק את הפוקדור של קרוקוספייק דרך החור בתקרה, ולנסות להוציא אותו ברגע האחרון, אבל מכיוון שהמעבר היה כל כך צר, האור של הפוקימון יצא מהכדור, ראה שאין לו לאן להתפרס וחזר בחזרה לתוכו, מה שגרם לכדור להיסגר. בשלב מסוים, צ'ימצ'אר נרדם, וגם עומר. הם ניסו להעיר את אנונימוס, אבל הוא פחד לקום לחיים ליד עומר, ולכן נשאר בצורת המקל שלו. לבסוף הם התייאשו וישבו בסמוך לקיר, צמוד לשלדים.

= = = = =

"בסבב הראשון זה יהיה אלון נגד רוברט", אמר הפרופסור וחיכה שהמתמודדים יגיעו למקומות שלהם בזירת הקרבות בסוף כפר ג'ובילייף. רוברט הוציא את לוטאד שלו ואלון את מיסטלופ. "הראשון שכל הפוקימונים שלו לא יוכלו להילחם יוכרז המפסיד והמנצח יעבור לשלב הבא".

"תזכיר לי למה אנחנו עושים את זה?" שאל רוברט.

"צריך להתכונן למלחמה, אחות של מוניקה היא מאמנת מיומנת מאוד ואנחנו צריכים להיות מוכנים לקראתה, אז העמדנו את הטורניר הקטן הזה. מה גם מי שינצח, יקבל ממני ביצת פוקימון".

לוטאד התחיל לקפץ בזירה, בעוד שמיסטלופ עמדה בשקט ובאלגנטיות בצד השני.

"התחילו", צעק הפרופסור.

לוטאד התחיל להשפריץ מים לכל עבר כמו ממטרה, וכולם נרטבו.

"זה לא מים", צעק רוברט ופתח את המטרייה שהביא מבעוד מועד.

את מיסטלופ זה לא ריגש, היא עמדה שם וחיכתה להוראה של המאמן שלה.

"מבט מרושע", אמר אלון ועיניה הפכו מבריקות. לוטאד עצר במקום.

"הטחת גוף", צעק רוברט והפוקימון שלו לא זז.

"דהירה", אמר אלון ומיסטלופ התחילה לדהור לעבר לוטאד שהיה כאילו משותק.

"הטחת גוף, הטחת גוף! ה-ט-ח-ת ג-ו-ף!!!" צעק רוברט, אבל לוטאד לא נע. לבסוף הוא אמר – "התחמק", ובשנייה האחרונה לוטאד התגלש על הנוזל שהוציא מקודם, עבר בין ארבע הרגליים של מיסטלופ והגיע לקצה השני של הזירה. מיסטלופ הורידה את ראשה, ניסתה להסתובב, החליקה על הנוזל ונפלה בעוצמה על הרצפה.

"הטחת גוף", צעק רוברט.

לוטאד הקטן קיפץ לעבר מיסטלופ השרועה והתנגח בה.

"קרן קרח", הפה הקטן של לוטאד התחיל להתמלא גבישים, וכשהוא ירה אותם, זה היה נראה כמו קרן קרח לכל דבר ועניין. לא היה למיסטלופ לאיפה לברוח והיא נפגעה מטווח אפס.

"תעמדי", צעק אלון.

"סופת שלגים", אמר רוברט וקור אימים השתרר בזירה, לפתע סופה העיפה את לוטאד ממקומו והוא נחת במקום אחר.

"מה קורה?" שאל אלון.

"הוא לא לגמרי שולט במתקפות שלו", אמר רוברט.

אבל בפעם הבאה שהסופה נשבה, היא פגעה במיסטלופ.

"אני צריך שתעמדי ותשתמשי בסופת עלים", אמר אלון. כולם עודדו אותה לקום, ניכר שהיה לה קשה לעמוד עם הרצפה הרטובה, המכות הבלתי פוסקות של השלג והעייפות שבאה מספיגה של מכות שהיא הייתה חלשה אליהן, אבל לבסוף היא נעמדה על רגלה, שלחה מספר עלים לעבר לוטאד ועילפה אותו.

"עכשיו וורמפל", אמר רוברט שהוציא את הפוקימון מהפוקדור וישר רשת ענקית של קורי עכביש נשלחה לעבר מיסטלופ, נסגרה סביבה ומנעה ממנה לעשות דבר.

"דחיפה", צעק רוברט, והפוקימון הקטן התקרב בזחילה לעבר מיסטלופ, עמד ממש קרוב ליד הראש שלה ודחף אותו בעדינות. "חזק יותר", הוא צעק והפוקימון דחף את הראש של יריבתו בעדינות. "אתה מסוגל ליותר", רוברט כבר שאג, והפוקימון ניגח שוב את גופו הקטן בראשה של מיסטלופ.

לפתע אור התחיל לבקוע מתוך וורמפל. הוא ירה קורים לכל עבר ואלה דווקא נסגרו סביבו. כולם צפו כיצד הוא סוגר את עצמו בתוך גולם. כשהוא סיים את המלאכה, עמד שם סילקון.

"תתקשה", אמר רוברט ואף אחד לא הבין מה הוא עושה, מאחר ומיסטלופ היה קשורה ושרועה חסרת אונים לצדו. התקשחות היה המהלך האחרון שכל אחד מהם היה בוחר לעשות. אבל הוא המשיך ופקד על הפוקימון שלו להתקשח שוב ושוב ושוב עד שהוא הרגיש שהוא מוכן.

"עכשיו שאתה קשה מאוד, אני רוצה שנשתמש בזירת הקרב לטובתינו. טפס על הבניין הזה הסמוך וקפוץ בצורתך הקשה על הגוף של מיסטלופ בכל הכוח". עכשיו לכולם ירד האסימון.

סילקון טיפס על גג המבנה וקפץ על גופה חסר האונים של מיסטלופ. היא צעקה בכאב בתגובה. הוא קפץ עליה שוב, והיא נפגעה וכאב לה. בפעם השלישית אלון כבר היה מיואש, הוא אמר – "קרן סולארית", ולהפתעת כולם, באמצע הקפיצה הבאה הקרן יצאה מתוך הקרניים של מיסטלופ, שולחת את סילקון לאוויר ומעלפת אותו.

"אלון ניצח", הכריז הפרופסור. "הקרב הבא הוא שון נגד מוניקה".

מוניקה תפסה את מקומה בזירה, הוציאה במהירות את ליליגאנט ששאבה את כל המים מזירת הקרב דרך רגליה וייבשה את המקום. שון היה פחות נלהב, הוא צעד בצורה מובסת לצד השני, הוציא את היפאודון ואמר לו להתכונן.

"רעידת אדמה", אמר שון.

"קפצי מעל זה", אמרה מוניקה.

"מפולת סלעים", אמר שון.

"תרקדי סביב אלה", אמרה מוניקה.

"סופת חול", אמר שון.

"סופת עלים נגדית", אמרה מוניקה.

נדמה שלא משנה מה שון עשה, למוניקה הייתה תשובה ניצחת. כולם חיכו שמוניקה כבר תגאל את שון מייסוריו ותנצח כבר את הקרב, אבל לפתע ריי הופיע במקום, אמר – "אז מה שלום כולם?" כל מי שהיה שם נופף לו לשלום. ואז משום מקום הוא אמר – "נישקתי את ג'ול". תשומת הלב של מוניקה הוסחה וזה כל מה שהיה צריך. כששון פקד על הפוקימון שלו לבצע את מתקפת רעידת האדמה, ליליגאנט לא הצליחה להתחמק בלי הוראה מפורשת מהמאמנת שלה, מה שגרם לה לאבד הכרה. שון ניצח את מוניקה, שהחזירה את ליליגאנט במהרה לכדור, לא לפני ששלחה מבט לא נעים לעברו של הפרופסור.

"מאחר וג'ול לא כאן…" אמר הפרופסור.

"וטוב שכך", אמרה מוניקה.

"הקרב הבא יהיה הקרב האחרון וזה יהיה בין נרקיס ליויו".

יויו ניגש לעמדה המזרחית של הזירה, הוציא את פלריאון שלו והם התחילו לעשות מתיחות. נרקיס הסתכל על יויו מושך את רגליו של הפוקימון שלו למתיחות, נענע את ראשו לחוסר אמון ואז הוציא את הפוקדורים שלו. "בזורוארק אני לא בטוח שזה כזה חכם להשתמש בשלב הזה, לסרפיריור יש חסרון סוגי ולכן אוציא את ופוריאון", הוא הסביר את עצמו.

"בוביטון, להביור", פקד יויו.

"ופוריאון, אקדח מים", ענה לו נרקיס.

שתי המתקפות נפגשו באמצע וביטלו זו את זו.

"בוביטון, אתה זוכר מה ניסינו לעשות עם הבלונים?" הפוקימון שלו ענה לו בחיוב. "אז בוא נתאמן על זה עכשיו".

יריות קטנות של אש נורו לעבר השמיים, כל פעם פוגעות בנקודה אחרת באוויר. ופוריאון לא עשתה דבר משום שאף אחת מהלהבות לא התקרבה אליה ונרקיס נותר מבולבל.

"עכשיו", צעק יויו, וכל הלהבות התחברו לאחת, התרכזו בנקודה מסוימת ונורו לעבר ופוריאון שנבהלה וחזרה לפוקדור שלה. 1:0 לטובת יויו.

נרקיס הסתכל על הפוקדורים שנותרו לו, סרפיריור וזורוארק. הוא העיף מבט לעבר הפרופסור, וזה לא ידע אם לסמן שלו להמשיך או להכריז שהקרב הסתיים.

נרקיס הוציא את הפוקדור של זורוארק וקרא לה לצאת – "צאי!"

כל מי שהיה שם נדרך באותה שנייה.

יויו ירה שוב כמה להבות קטנות לאוויר, שיגר אותם לנקודות חסרות משמעות לכאורה ואז הגיע הקרן הרצינית שחיברה בין כולן ונורתה לעבר היריב. זורוארק מהר מאוד שינתה את זירת הקרב לחדר טריק, הלהבה הענקית שעשתה את דרכה במהירות לפתע נעה בהילוך איטי. עוד שינוי – זירת הקרב שהם כולם היו בה השתנתה וכעת כולם היו ישובים בקרקעית הים והמתקפה של פלריאון נעלמה במעמקי הים.

"זה חוקי?" שאל יויו את הפרופסור והוא הרים את ידיו לכניעה, לא יודע מה לענות.

"הורדה", צעק נרקיס וזורוארק התקרבה מאוד לפלריאון, נתנה לו מכה אדירה על הראש והפילה את הגרגר שהיה לו בין השיניים. זורוארק תפסה את הגרגר, אכלה אותו וישר קיבלה עוד כוח תקיפה.

"להביור", צעק יויו.

"דמעות מזויפות", אמר נרקיס.

לפתע זורוארק התיישבה במקום והתחילה להתייפח בבכי. פלריאון ניגש אליה וניסה ללקק אותה, אבל כוח ההגנה המיוחדת שלו כבר ירד.

"משחק לא הוגן", צעק נרקיס.

"בלום את זה עם סיבוב אש", ענה יויו.

המתקפות פגשו זו את זו, האש השתלטה על המשחק הלא הוגן וכלאה את שני הפוקימונים בתוך מערבולת של אופל ואש. רגעים ארוכים חלפו לפני שמשהו דעך ולבסוף המתקפה נעלמה. זורוארק כנראה חטפה את המכה החזקה יותר, כי היא הייתה שרועה חסרת הכרה על הזירה.

"ניצחתי?" שאל יויו.

"יש לי את סרפיריור", ענה נרקיס.

הפוקימון הנחש העשבי יצאה מהכדור שלה, נראית מוכנה להילחם עד מוות. היא לא פחדה כשהלהבות הקטנות פגעו בנקודות לכאורה רנדומליות באוויר וגם היא לא נעה כשפלריאון חיבר את כולן ללבהיור ענק שנורה לעברה. היא עמדה שם וציפתה לזה. בסוף נרקיס אמר – "הגנה", והמתקפה נעצרה כמה מטרים מגופה הירוק.

"אני רוצה שתחנקי אותו", אמר נרקיס. סרפיריור נעה במהירות לא נורמלית יחסית לפוקימון כזה גדול, היא סגרה את גופה סביב פלריאון והתחילה להדק את האחיזה. בכל נשימה שבוביטון נשם, היא לחצה את האחיזה שלה עוד קצת. יויו התחיל להראות סימני מצוקה.

"נשיכה", הוא צעק, אבל הפה שלו היה רחוק מלפגוע ביריבה.

"גחלת", הוא אמר, אבל כיוון הלהבות היה פוגע באוויר.

"התחממות יתר", לבסוף הוא אמר וכולם צפו כיצד שני הפוקימונים שואגים מכאב, זו מהמגע הקרוב עם גוף כזה חם וזה מהחמצן שנשאב מגופו בכל פעם שהוא לוקח אוויר. לבסוף שני הפוקימונים קרסו לאדמה. סימן אדום היה על גופה של סרפיריור ואילו צלעותיו של פלריאון היו שבורות כולן. הפרופסור ניגש אל הפוקימונים, בדק אותם וקבע שזהו תיקו.

"קחו את שניהם לרוברט, הוא יטפל בהם עכשיו", הוא אמר.

יויו ונרקיס לקחו את הפוקימונים שלהם ונעלמו.

= = = = =

"הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים היה כשהתנדבתי אצל פאג'רו", התחיל טל לספר.

"פאג'רו?" שאל רייס.

"זה השם של הפרופסור במחוז שלי", הסביר טל.

"הא, כמו מגנוליה אצלי", אמר רייס.

"אז הוא גסס והוא השאיר בידיי את כל ההתחלתיים והייתי צריך ללכת בכל רחבי המחוז שלי ולמצוא לכל ההתחלתיים בתים טובים", אמר טל.

"כמה התחלתיים יש לכם במחוז?" שאל רייס.

"6".

"שישה?"

אפילו עומר התעורר ופקח את עיניו כשהמספר נאמר.

"כן, והפרופסור הירבה אותם כך שהיו לפחות 23 מכל אחד", הסביר טל.

"וואו, זה הרבה פוקימונים לחלק".

"כן, ולצערי ולשמחתי, קרוקוספייק לא מצא בית, אז אני החלטתי לאמץ אותו", סיכם טל.

"למה הוא לא מצא בית?" שאל רייס.

"אתה מבין, במחוז שלנו יש הרבה עופות וציפורים ומעט זוחלים, ומי שבוחר זוחל, רוצה שהוא יהיה קטן, על מנת שהוא יוכל להתחמק מהמתקפות של העופות. כל שאר הקרוקוספייק היו בגודל של בוטן. האחד הזה גדל וגדל וגדל עד שהוא הגיע למימדים הענקיים שלו ואף אחד לא רצה אותו".

"זה כל כך עצוב".

"כן".

"אז מה הסיפור הכי עצוב שלך?" שאל טל.

רייס חשב על זה לרגע ואז אמר – "ההורים שלי מתו כשהייתי בשנת האימונים הראשונה שלי, אבל זה לא היה הדבר העצוב ביותר, מה שהיה יותר עצוב זה שגם כאשר הם היו בחיים, הם לא ממש הכירו אותי. אתה מבין, אני מהקהילה הגאה והם תמיד דיברו סביב שולחן האוכל על כמה הם לא אוהבים את מצעד הגאווה, על כמה האנשים מהקהילה הם מוחצנים ולמה שמישהו יבחר לחיות באורח חיים הזה, ואני שמרתי את הסוד שלי לעצמי, עד שאמא שלי הגיעה לערש דווי ואז סיפרתי לה, והיא אמרה לי שהיא סולחת לי, ושאני עדיין הבן שלה, ואז היא הלכה לעולמה".

טל ניגב דמעה ענקית מפניו.

"אהמ…" נשמע קולו של עומר. "אמא שלי מתה עוד לפני שנולדתי. גדלתי אצל אמא חורגת שגידלה אותי כאילו הייתי הבן שלה. היא אהבה אותי כל כך, אבל מאחר והיא לא חלקה את אותו דם איתי, היא לא יכלה לקבל את אותו מעמד כמוני. אבא שלי התייחס אליה כמו אל עוזרת בית. אני תמיד ניסיתי להיות הכי טוב, בעיקר כדי להרשים אותו, ולגרום לו להיות גאה בי, אבל הוא תמיד אהב יותר את אחות שלי הגדולה. היא תמיד הייתה המוצלחת, האהובה על אבי והיא קיבלה את כל היחס, האהבה והכבוד ממנו. יום אחד גיליתי שאמא שלי ניסתה להציל באנלבי ממלכודת שצוות פנינה שם ביער, אבל היא חרגה מתפקידה, היא הובאה למשפט ודנו אותה ל25,000 מכות עם זנב רפידאש. ביקשתי ממנו שיעזוב אותה, שירחם עליה, שיתן לה עונש אחר. הוא לא היה מוכן לשמוע דבר. בסופו של דבר, הם פנו אלי ואמרו לי שהם מצאו פתרון".

"מה זה היה?" שאל רייס.

"הם שאלו אם אני מוכן לקחת את העונש במקומה".

"מה?" התרעם טל.

ואז לאט לאט עומר הוריד את החולצה, הסתובב לאחור וחשף את גבו המצולק. זה היה מראה מחריד. טל נאלם ורייס התחיל למלמל – "אני ממש מצטער".

"היא מתה כששלחו אותי לפה. מצער", עומר אמר ודמעה דלגה על פניו.

באותה שנייה צ'ימצ'אר עזב את הפינה שלו, ניגש אל עומר וחיבק אותו. הוא אז הלך אל טל, לקח ממנו את הכדור ובעט אותו במעלה החור, הכדור עף אל מחוץ לבור ונחת אי שם מעל פני האדמה. טל אמר משהו כמו "צא פוקימון" ולא לפני שהוא סיים הופיע זנב ענקי שהרים את שלושתם מהבור.

"זה שחלקנו רגע שם…" התחיל טל לומר.

"לא אומר שאנחנו חברים עכשיו", הבהיר עומר.

"אבל לא אומר שאנחנו אויבים גם כן", חלק עליו רייס.

= = = = =

"הקרב האחרון יהיה בין אלון לבין שון", הכריז הפרופסור. "המנצח יקבל ביצת פוקימון".

מיסטלופ הוצא מהפוקדור שלו, וכך גם היפאודון.

"חכו שנייה", קרא רוברט שמיהר לזירת הקרב. "פרופסור, הם לא במצב של להילחם עכשיו".

הם התייעצו בינם לבין עצמם ואז הפרופסור הנהן בראשו ואמר – "אני משאיר את ניהול הקרב לרוברט, תקשיבו לו, בסדר?"

רוברט ניגש אל אלון ואל שון – "שמעו, אם אנחנו רוצים לנצח את סנדרה, אנחנו צריכים לשמור את הפוקימונים שלכם בריאים, בכושר ואנרגטיים. עוד קרב לא יעזור להם, אלא רק יפגע בהם. אני הלכתי למעבדה של הפרופסור והבאתי משם שני פוקימונים זמניים, הם יהיו הפוקימונים שלכם לקרב הזה. הוא גם הסכים שמי שינצח, ישמור את הפוקימון שהוא נעזר בו בתור פרס, ולא ביצת פוקימון. נשמע מקובל עליכם?" שניהם הנהנו לחיוב.

שון ניגש אל רוברט, בחר פוקדור והוציא ממנו בראביארי היסואי. "יש! סוף סוף פוקימון שווה!"

אלון ניגש אל רוברט, לקח את הפוקדור השני והוציא ממנו את סלוקינג גאלאריאני. "וואו".

שני הפוקימונים בחנו אחד את השני. ניכר שהם מכירים כבר מחיים קודמים.

"מתקפה על חושית", שני המאמנים צעקו בו זמנית וגל נפץ אדיר התרחש במקום כשהמתקפות נפגשו. מהר מאוד הפוקימונים התחילו לתקוף על דעת עצמם, בלי באמת לחכות להוראות מהמאמנים שלהם, בראביארי ניסה לתקוף עם כנפי ברזל, בעוד שסלוקינג ניסה ליירט את יריבו עם מתקפות רעל איימתניות.

"אתה גרוע, אני הולך לנצח אותך, אני תמיד מנצח", אמר שון ביהירות.

"אני לא חושב ככה", ענה לו אלון.

"מתקפת טוויסטר", אמר שון.

"מתקפת שחייה", ענה לו אלון.

המים שטפו את הרוח הענקית שבאה מהמזרח, אבל פוקימון הציפור עף מעל לגלים, והתחמק מפגיעה. שני הפוקימונים קפצו אחד לעבר השני, שורטים, דוחפים, תוקפים עם כל מה שיש להם.

לפתע יויו הגיע לזירת הקרב – "אה, חבר'ה? כדאי שתזדרזו, פטריק צריך לפהק".

"עזבו הכל", צעק רוברט, "התמקמו בשער הראשי ביחד עם הפוקימונים שלכם, היכונו למלחמה".

78 תגובות

  1. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    אני רוצה עוד דמויות נשיות בסיפור כי הגיחה שהייתה לי הוכיחה לי שהן המין השולט (7 מתוך 6 פרסים למיצתיינים הלכו לבנות)

  2. כע, זה גם מאוד מגביל את הסיפור בפן הרומנטי, יש רק את מוניקה (שבכלל לסבית) ואת ג'ול (שהיא אסקסואלית וילדה בכלל) אז….

  3. הסיפור הזה לא חוקי מזמן הכל טוב

  4. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    מה זאת אומרת שהוא לא חוקי מזמן?

  5. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    ואגב מתי תהיה עוד תמונה של המאמנים?

  6. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    אני יכול להוסיף עוד דמות נשית?

  7. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    אני כותב הרבה בשביל לקחת חלק גדול בסיפור ובייחוד בפרק 10 החגיגי שאגב כל הכבוד על ההשיג הזה זה באמת די מרשים

  8. למ"א (ליו מאמן האיבי)

    ועוד שאלה מתי עולה הפרק הבא של המנגה של סורד ושילד אני מחכה כולנו מחכים

  9. נכון זה באמת הישג

  10. אישית אני חושב שהיטמן נורא אוהב לכתוב את הסיפור

  11. כי כתיבה תמיד מוציאה ממך את כל מה שעל הראש שלך

  12. עומר אזולאי/ Umbreon (מהטלפון)

    בואו נגיד ששיפים מעולם לא הפריעו לי בסיפור, כמו שתיארתם ולפי בחירת הדמויות הנשיות פה זה לא יקרה.

  13. ליו מאמן האיבי

    אני דווקא רוצה שיפים

  14. ליו מאמן האיבי

    אשמח להציע דמות נקבה אם היטמן יסכים

  15. מיוטו המלך

    גם אני

  16. התוכנית הזדונית של מולג

    אני ממש לא בעד שיפים, אחד מהסיבות המרכזיות למה עשיתי את ג'ול ארו-אייס.

    אני לא חושב שיהיו לכם אפשרות ליצור דמות חדשה, כי זה אמור להיות דמות אחת לכל אחד אם אני זוכר נכון.

  17. כן

  18. זה סתם אנחנו הרבה דמיות והצוותים כל הזמן משתנים כדי ליצור גנון כך שיפים רק יעקבו את הסיפור

  19. לא יודע, אני דווקא בעד שיפים. זה מוסיף עניין לסיפור.

  20. עומר אזולאי/ Umbreon

    לא מתנגד לשיפים, זה פשוט לא סביר עם הבנות הנוכחיות בסיפור ואני מניח שאני לא רוצה משהו מאולץ מדי כמו נערה שהגיעה משום מקום. אלא מישהי שגם יש לה סיפור משלה.

  21. גם נכון, יש כאלו שלא הצטרפו לסיפור עדיין אתה יודע

  22. עומר אזולאי/ Umbreon

    כשהן יופיעו כבר נדבר על שיפים

  23. ליו מאמן האיבי

    טוב נצתרך לחקות ולראות מה יקרה

  24. ליו מאמן האיבי

    ומה היטמן יודיע אם בכלל אני אישית עדיין מחכה לעידכון אני ממש רוצה עוד דמויות נשיות כי אני רוצה שלא יהיו רק גברים בסיפור וגם כי אני רוצה להוכיח שבנות טובות כמו בנים ואפילו יותר ולא רק בגלל שאני רוצה שיפים אבל גם בגלל זה

  25. מולגי ופרק חשוב מחר!

    לא חושב שלהוסיף עוד דמויות בנות משפיע אם הם טובות כמו או יותר. כאילו, יש את מוניקה שכרגע ניצחה כמעט כל קרב. ואת ג'ול ש… כרגע על 0 ניצחונות ו0 הפסדים אבל היא אילפה פוקימון אלפא בממש קצת זמן, בנוסף לזה שיש לה שייני ליקיליקי אלפא איתה.

    חייב לומר שאני מחכה לרדמפשן של ריי, במקום שיקבל חזרה את קטרפי ופיפלופ שימצא פוקימון שבאמת מתאים לו ושיהיה השותף האמיתי שלו.

    האמת שאני גם מרגיש שאם עומר אמור להיות האחד ה"נבחר" אז אנונימוס צריך להיות שלו. פשוט שעכשיו שעומר בזמן הרדמפשן שלו, הוא יוכל להסתדר יותר טוב עם מקל האנונים

  26. עומר אזולאי/ Umbreon

    אתה מתכוון אחרי שהוא דפק אותי במה שנראה כמו אחד הרגעים החשובים בחיים של הדמות שלי? כן אין צורך, הוא יכול להישאר של רייס.

  27. אני מרגיש עצוב בשביל עומר, גם ירדו עליו וגם כלאו אותו מכווה שיצליח להשתחרר בלי להיפגע כל כך.
    הסיפור של הצ'ימצ'אר הזכיר לי קצת את הצ'ימצ'אר של אש ומה שקרה לו עם פול רק הרבה יותר אלים את האמת פשוט אלים.
    בכל הקטע של הסיפור השני אני פשוט חושב דבר אחד, פטריק עם שני אנשים בפה שלו, זה ממש הצחיק אותי.
    לקח לי גם כמה זמן להבין ש ע.א זה עומר אזולאי, הייתי בשוק שהבנתי את זה.
    הקרבות היו כל כך מגניבים ואהבתי שבוביטון הצליח לנצח שלושה פוקימונים בעצמו אפילו שבאחרון הוא גם הפסיד.
    דירוג של הפרק 12/10
    נ.ב אני ממש מחכה לראות מה יהיה עם סנדרה ובעיקר, הפיהוק של פטריק

  28. לא הבנתי מזה השיר של ג'ול

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.