'המצב לא טוב', חשב לעצמו ריי. 'אנחנו נגד שלושה אנשים', אחרי שהתברר שגם המוכרים רוצים לתקוף אותנו. לכל אחד מהמוכרים היה פוקימון אחד, אחד השתמש בסנדסלאש והשני השתמש בקאקטורן, לגדול בכניסה היו שלושה פוקימונים, היה לו דרמניטאן, מארקטוס וקרוקורוק, הצורה המפותחת של סנדייל.
אמה וריי הוציאו את כל הפוקימונים שלהם נגד זה.
"פשוט תנו לי את הכסף שלכם ואני אדאג שהמוות שלכם יהיה מהיר וקל", הציע הבחור הגדול, "אם לא, אני אענה אתכם עד שתבקשו שאני אהרוג אתכם".
"לא נראה לי שמנצ'יק", אמרה לו אמה, "גולבאט נשיכת רעל! סניזל רסיס קרח!" הפוקימונים של אמה תקפו, גולבאט תקף את דרמניטאן, וסניזל זז במהירות מדהימה ותקף את מארקטוס.
בינתיים ריי לא נשאר מאחור, "גראולית' גחלת! גיבל נשיכה! סנדייל קבר חול!"
גראוליתד התכונן לתקוף את קאקטורן, הבעלים שלו פקד "אגרוף פתאים!", והוא תקף את גראולית' במהירות, הוא נפגע אבל עדיין שחרר אש מהפה שלו.
בינתיים גיבל נלחם בסנדסלאש, ונראה שלמרות שהוא לא גורם הרבה נזק עם המתקפות שלו, העור הקשה שלו פוצע את סנדסלאש כל פעם שהוא תוקף אותו. סנדייל נלחם נגד קרוקורוק אחד על אחד.
"קרוקורוק, חפירה", קרוקורוק נכנס מתחת לאדמה והופיע בהפתעה מאחורי סנדייל, נשך אותו וזרק אותו באוויר. סנדייל הצליח להתהפך איכשהו ולהינצל מפגיעה, אבל ריי ידע שהוא חייב לעזור לו איכשהו אם הוא רוצה לנצח.
בינתיים גולבאט העיף את דרמניטאן על הקיר ועילף אותו, הבחור השמן החזיר אותו לפוקדור ופקד "קרוקורוק, גלישת סלעים!" קרוקורוק התחיל לזרוק סלעים על גולבאט עד שאחד מהם פעם בו ועילף אותו.
סניזל נלחם במארקטוס, בגלל הקוצים שלה, בכל פעם שהוא ניסה לתקוף הוא נפגע, הקרב ביניהם נגמר כששניהם לא יכולים להילחם.
"הכל תלוי בך עכשיו!" צעקה אמה לריי.
גיבל ניצח את סנדסלאש אבל יצא פצוע מהקרב, בינתיים גראולית' שרף את קאקטורן וגרם לו להתעלף.
"זה שלושה נגד אחד, פשוט תלך מכאן ולא יקרה לך כלום", אמר ריי וניסה להישמע מאיים.
"ולוותר על הכסף הזה? לא נראה לי!" אמר השמן ואז, "חפירה קרוקורוק!"
קרוקורוק נכנס לאדמה ותקף את גיבל וגראולית'. שניהם התעלפו. נשארו רק סנדייל וקרוקורוק.
"אין לך סיכוי לנצח אותי ילד, זה פוקימון נגד ההתפתחות שלו, מי נראה לך ינצח?" אמר השמן לריי.
"אני לא כמוך, אני לא משתמש בפוקימון שלי כי הוא חזק, אני משתמש בפוקימון שלי כי אני מאמין בו!"
"שטויות של ילדים" אמר השמן, "קרוקורוק, נשיכה!"
"קדימה סנדייל! אני מאמין בך!" סנדייל באותו הרגע נכנס לאדמה. קרוקורוק פספס את המתקפה שלו ונשך את האוויר.
"הפוקימון שלך פחדן, זה הכל! קרוקורוק, תתקוף את הילד!" קרוקורוק התכוון לתקוף את ריי שפתאום האדמה מתחתיו נעלמה והוא נפל למטה. מתברר שסנדייל חפר וגרם לזה שהוא ייפול למטה.
"קרוקורוק צא משם ותעיף את התנין העלוב הזה!" קרוקורוק ניסה לתקוף את סנדייל שוב, שנכנס לאדמה והתחמק ממתקפה שוב. הוא עשה את אותו התרגיל עם הבור באדמה, והפעם נשך את קרוקורוק באף. קרוקורוק ניסה להוריד אותו ולא הצליח. לבסוף סנדייל שחרר וחפר שוב מתחת לאדמה.
"חסל אותו כבר פוקימון חסר תועלת!" צעק השמן על קרוקורוק. קרוקורוק, ניסה למלא את פקודותיו של אדונו אבל פשוט לא הצליח לתפוס את סנדייל.
"תמשיך ככה סנדייל!" צעק ריי לסנדייל. סנדייל יצא עוד פעם מהאדמה והפעם נשך את קרוקורוק בזנב. קרוקורוק ניער את הזנב עד שסנדייל עזב אותו וחזר לנשוך את האף. בסופו של דבר קרוקורוק לא היה יכול לסבול את הכאב והתעלף.
"אתה בטח צוחק עליי! פוקימון עלוב!" צעק השמן והחזיר את קרוקורוק לפוקדור שלו.
הוא התקדם לכיוון ריי, ונראה שהוא לא פחד בכלל מסנדייל. "כאילו שאיזה תנין מחורבן יעצור אותי!"
באותו הרגע סנדייל התחיל לזהור. הוא הפך להיות ארוך יותר, ועמד על שתי רגליים עכשיו, הזנב התארך והוא הפך להיות קרוקורוק מאיים שגרגר כרגע לעבר השמן. השמן הרים את הידיים שלו כאילו להראות שהוא לא עומד לעשות כלום והלך אחורה באיטיות. אחרי שהתרחק מרחק מספיק מקרוקורוק, הוא הוציא את החרב שלו ורץ לכיוון אמה.
"ג'ר הגדול לא מפסיד בקרבות בלי לקחת חיים!" צעק והסתער לכיוון אמה.
ריי ראה את זה וכאילו באותו רגע כל העולם עצר.
'לא', חשב לעצמו, 'אני לא יכול לתת לו לפגוע בה!'
זה היה נראה בשבילו כמו חלום, אבל ריי הצליח להגיע איך שהוא אל השמן, הוא תפס את היד שלו וסיבב אותה עם החרב לכיוון הבטן שלו.
השמן שאפילו לא קלט מה קרה היה עם חיוך על הפנים כשהתחיל להקיא דם. "מה… מה אתה…?" שאל תוך כדי גסיסה, נפל על הרצפה ומת.
אמה פשוט עמדה המומה ולא ידעה מה לעשות.
ריי החזיר את קרוקורוק לפוקדור שלו.
"את… בסדר?" שאל ריי את אמה.
"כן, תודה", ענתה אמה.
"אני חושב שכדאי שנחזור למלון", אמר ריי.
"למה עשית את זה?"
"את מה?"
"למה סיכנת את החיים שלך בשביל להציל אותי? למה נהגת בכזה טמטום?" שאלה אמה את ריי.
"כי את חשובה לי", ענה ריי בצורה שלא משתמעת לשני פנים.
אמה פשוט הסתכלה עליו המומה, הסתובב ויצאה מהשוק.
"לאן את הולכת?" צעק ריי מאחוריה.
"למצוא משהו לשתות," ענתה לו אמה, "אתה מוזמן להצטרף".
ריי הסתכל על אמה, אחר כך על האיש המת שבשוק ההרוס, עוד פעם על אמה והלך אחריה.
= = = = =
"כן כן, עסקה זו עסקה", אמר רוג.
"הארגון חוטף אנשים, מוחק להם את הזכרונות, והופך אותם לחיילים. זה גם מה שהם עושים לאנשים שבגדו בהם או אנשים שצריכים להיענש".
נראה שבלאק ציפה לעוד, "זהו?" שאל.
"אה כן", אמר רוג כאילו הוא נזכר במשהו, וקרא "לייט!" הדלת נפתחה והשומר שהיה בכניסה נכנס פנימה.
"טוב אם אין לך משהו יותר מועיל להגיד, אנחנו הולכים", הצהיר בלאק, תפס את היד של אלה והתחיל ללכת לכיוון הכניסה.
"לא, לא נראה לי", אמר רוג וסימן משהו לשומר שלו, לייט.
לייט זרק פוקדור על הרצפה שיצא ממנו פוקימון שרירי בצבע אפור, הוא היה גבוה כמעט כמו בלאק.
"מאצ'וק, תפוס אותו", המאצ'וק תפס את בלאק והצמיד אותו לרצפה.
"הייתה לנו עסקה!" צעק בלאק מהרצפה.
רוג התחיל לצחוק. "מתי תלמד לא להאמין לכל מה שאומרים לך… חוץ מזה קיימתי את העסקה, סיפרתי לכם על העבר שלכם, ולא הבטחתי שאני לא אתן לכם לצאת". ברגע שאמר את זה הוא תפס את אלה ודחף אותה על המיטה.
אלה ידעה מה עומד להגיע אחרי זה והתחילה להשתולל ולצעוק, "לאאא! אני לא אתן לך!", ושרטה את רוג בלחי.
"תוקפנית, מה?" אמר רוג כשהוא מנגב את הדם מהפרצוף. "לייט", קרא "תן לי את החומר". לייט נתן לו מזרק מלא בחומר שקוף ותפס את אלה. אלה נאבקה, אבל לא היה לה סיכוי נגד שני גברים. היא ראתה שבלאק בינתיים נסה להיאבק במאצ'וק ולהגיע אליה. היא צרחה ברגע שהמחט חדרה לעור שלה. זה כנראה היה חומר מסמם, כי אלה לא זכרה מה קרה אחרי זה, היא רק זכרה שברגע אחד הזריקו לה את החומר וברגע אחרי זה היא ראתה את בלאק חונק את רוג על המיטה. כשאלה הסתכלה על בלאק הוא היה שונה לגמרי ממה שהכירה, המבט בעיניים שלו נראה פראי ולא טבעי, כאילו הוא חיה ולא בן אדם. לאלה לקח כמה שניות לחזור לעצמה וראתה את המאצ'וק על הרצפה מאחורי מה שהיה פעם דלת ועכשיו היה שם קיר שבור. לייט שכב עם מפרקת שבורה לא רחוק על רצפת החדר. אלה רצה מיד לבלאק וניסתה לעצור אותו. היא לא רצתה לראות אותו רוצח מישהו, לא משנה מה אותו מישהו ניסה לעשות.
"בלאק! תקשיב לי! אתה חייב להפסיק!" קראה אלה, בלאק כאילו לא שמע אותה בכלל והמשיך לחנוק את רוג ששרט את הידיים של בלאק בניסיון לא מוצלח להשתחרר.
אלה ישבה על המיטה ותפסה את הראש של בלאק עם הידיים שלה.
"בלאק, תקשיב לי, אתה חייב להפסיק", אמרה בקול רגוע.
בלאק מצמץ בעיניו וניער את ראשו כאילו התעורר מחלום."מ..מה… מה קורה כאן?" שאל.
אלה שחררה בעדינות את היד שחנקה את רוג שנפל על הרצפה והשתעל.
"זה לא משנה", אמרה "בוא פשוט נלך מכאן".
היא ניסתה לעמוד אבל כנראה החומר עדיין השפיע עליה והיא נפלה. בלאק תפס אותה ברגע האחרון והרים אותה בידיו.
הוא רצה ללכת ואז הסתובב ואמר לרוג "אם אי פעם תנסה שוב לעשות משהו לאחד החברים שלי, אף אחד לא יצליח להציל אותך", רוג זחל לפינה של החדר כשהוא רועד מפחד ושתן ספוג במכנסיו.
אלה ראתה שהחדר שהיה מלא אנשים התרוקן, כנראה זה מה שקורה כשזורקים מאצ'וק דרך דלת. כשיצאו החוצה היה חשוך, והיו כמה מנורות ברחוב.
"את בסדר?" שאל בלאק את אלה בדאגה. אלה נענעה את ראשה לחיוב.
"אתה יודע…", התחילה לומר. "חשבתי שאתה עומד למכור אותי…" אמרה אלה בקול רועד וניסתה לגרום לזה להישמע כאילו זה מצחיק.
בלאק עצר באותו הרגע והסתכל עליה, "אני בחיים! בחיים לא אעשה דבר כזה!" אמר לה.
אלה שעדיין הייתה תחת השפעת הסם, פשוט נשענה על החזה של בלאק ונרדמה.
= = = = =
אוקיי אוקיי, אז אתם בטח מצפים לסיפור עם קרב או משהו כזה, שישתווה לשאר הפרק. זה לא עומד לקרות, אבל אני בטוח שלא תתאכזבו. אחרי שכל האחרים יצאו מהחדר, אני ניסיתי להתאמן קצת, אבל לא משנה כמה ניסיתי, השרירים שלי לא הראו אפילו סימן קטן שהם מתאמצים. הוצאתי את הפוקימונים שלי ושיחקתי איתם קצת. נזהרתי מהלשון של גלייגר הפעם. אחרי כמה זמן גם זה התחיל לשעמם והחזרתי אותם לפוקדורים שלהם. כשכבר לא ידעתי מה לעשות נשמעו דפיקות בדלת.
"מי שם?" שאלתי.
"העוזרת", נשמעה תשובה.
'עוד פעם היא', חשבתי לעצמי וקמתי לפתוח את הדלת. היא לבשה הפעם חצאית וחולצה, שתיהן צמודות מאוד, מבליטות את הגזרה היפה שלה.
"כן?" שאלתי.
"רציתי רק לסדר את החדר", ענתה.
זזתי הצידה ונתתי לה להיכנס.
בהתחלה היא פשוט סדרה את המיטות, במיטה הרביעית היא שאלה אותי, "אז… מה בדיוק הקטע שלכם?".
"הקטע שלנו?" שאלתי בלי כל כך להבין למה היא מתכוונת.
"אתה לא שמעת על השמועות לגביכם?" שאלה אותי.
"לא שמעתי על שום שמועה", עניתי.
"חמישה נערים, שנראים כמו אלים שירדו מהשמים, אתה באמת לא שמעת על זה?"
"אלים?" שאלתי תוך כדי צחוק.
"כן, אלים", ענתה העוזרת. "איזה אלים בדיוק? אלי הפוקימונים?" שאלתי בציניות.
מסתבר שהבחורה לא יודעת לקלוט ציניות כי היא התחילה לענות, "הבחור הגדול נראה כמו אל מלחמה אכזרי שירצח כל מי שינסה להתעסק איתו, הבחורה עם השיער החום נראית כמו אלת נקמה שתרדוף אחרי אויביה עד המוות, הבחורה הקטנה נראית כמו אלת טוב ושפע שאתה תתפלל רק כדי לראות אותה, והבחור הבלונדיני נראה כמו מלאך שומר שירד מהשמים כדי להגן עליכם", שמתי לב שהיא לא אמרה שום דבר לגביי.
"מה איתי?" שאלתי.
"אתה?" אמרה, הסתובבה והתקרבה אליי. "אתה נראה כמו אל התעלולים", אמרה, תפסה את צידי ראשי ונישקה אותי.
אני לא יודע אם זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי, אבל היא הייתה כל כך נעימה, לא התנגדתי ונישקתי אותה חזרה. אחרי כמה שניות תפסתי אותה והצמדתי אותה לקיר, תוך כדי שאני מנשק אותה.
"רואה?" אמרה בקול מפתה תוך כדי נשיקה, "אלוף בתעלולים".
זה הדליק אותי לגמרי, זרקתי אותה על המיטה של בלאק, נשמע הרעש של שק הכסף משקשק, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות באותו הרגע. גהרתי מעליה המשכתי לנשק אותה, היא הורידה את החולצה מעל גופי והמשיכה לנשק ולמשש אותי, בזמן שאני ממשש כל איבר בגוף שלה שאני יכול להגיע אליו. מיששתי את ירכה כשהיא כרכה את הרגליים שלה סביב האגן שלי והצמידה אותי אליה, לא עצרתי אפילו לרגע. אחרי שסיימנו היא הלכה ונתנה בי מבט שהיה גורם לי לאבד את זה לפני. כשיצאה לא ידעתי מה אני אמור להרגיש כלפיה. אני נמשך אליה מינית זה בטוח, אבל פה נגמר הסיפור בינינו. לעזאזל, אני אפילו לא יודע מה השם שלה. אחרי שעה של הרהורים בערך שמעתי רעשים במדרגות. אמה וריי נכנסו לחדר עם פנים סמוקות וריח אלכוהול.
"מה קרה לכם?" שאלתי, מה שזיכה אותי בצחוק משניהם.
שניהם התיישבו על אחת המיטות, ופשוט המשיכו לצחוק.
"נדפקתם לגמרי?" שאלתי בקול לא מאמין.
"אולי אתה זה שנדפק!" צעק לו ריי עם קול מעוות, אמר ונקרע מצחוק.
"במיוחד אם לא שתית ממה שמוכרים כאן למטה", אמרה אמה ונתנה לגימה לקנקן שהחזיקה ביד.
"תני לי גם", אמר ריי וניסה להגיע לקנקן שאמה החזיקה ביד אחת ושותה ממנו כשהיא עוצרת את ריי עם היד השנייה.
אחרי כמה לגימות היא נגבה את השפתיים שלה, נתנה את הקנקן שלה לריי ופשוט נחתה על המיטה ונרדמה. ריי חזר על אותו הדבר בדיוק ונרדם גם הוא על המיטה. תפסתי את ריי והעברתי אותו מיטה, סידרתי את שניהם וכיסיתי אותם. מה שאני עושה בשביל שני אלה. אחרי פחות מחמש דקות בלאק נכנס, עם בגדים קרועים ואלה ישנה בידיים שלו.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"עשיתי טעות…" אמר בלאק, הניח את אלה על אחת המיטות וכיסה אותה.
"היי, מה קרה?" שאלתי בקול מרגיע.
"היה איזה מישהו שאמר לי שאם אני אביא אליו את אלה, הוא יספר לנו על העבר שלנו, אני האמנתי לו וזה נגמר בזה שכמעט אנסו את אלה עוד פעם".
הסתכלתי עליו במבט לא מאמין, "לפחות גילית משהו?" שאלתי אותו.
"או שאנחנו אנשים מבחוץ שמחקו להם את הזיכרון כדי לעשות מאיתנו חיילים, או שאנחנו אנשים מתוך הארגון עצמו שמחקו לנו את הזיכרון בתור עונש", אמר בלאק, "לא משהו מועיל ששווה את זה", אמר השעין את הידיים שלו על הברכיים.
"היי" אמרתי, "כולם טועים לפעמים, זאת אומרת, תסתכל עלינו! הארגון הזה חשב שהוא יכול להפוך אותנו לחיילים ועכשיו אנחנו מנסים לברוח! אני אדאג לזה שזו תהיה הטעות הכי גדולה שלהם!" אמרתי יותר בביטחון מאשר שהרגשתי .
"תודה", אמר בלאק בקול נמוך.
"מה שכן, אתם חייבים להפסיק עם ההרגל של "ניסיון לאונס והצלה שלכם", אמרתי לבלאק, מה שזיכה אותי במבט אכזרי, אבל רק לרגע כי אחרי זה שנינו צחקנו עד שהבטן שלנו כאבה. שנינו נשכבנו לישון והאור בחדר נכבה בעצמו (שוב).
משום מה לא הצלחתי להירדם עד שפתאום נשמע קולו של בלאק, "לאיוס", אמר.
"כן?" החזרתי לו.
"אתה חבר אמיתי", אמר.
רציתי להחזיר לו "גם אתה", אבל הוא כבר התחיל לנחור.
